ארי שביט משכתב את ההיסטוריה בשירות האידיאולוגיה

חנן עמיאור

ארי שביט מספר לקוראיו שרק בשנת 2014 "החלה" הלאומנות הפלסטינית "לכפור בלגיטימיות של המדינה היהודית וניסתה לקעקע את זכות קיומה", הכפירה הפלסטית בלגיטימיות של מדינה יהודית היתה כאן מאז ומעולם, ושביט מודה שהיה צריך לדייק יותר בניסוח, אבל השאלה המעניינת היא למה לא דייק ומה משמעותו של אי הדיוק

 

רצח אבו-חדיר קדם לאמנה הלאומית הפלסטינית? ארי שביט (פלאש 90)

רצח אבו-חדיר קדם לאמנה הלאומית הפלסטינית? ארי שביט (פלאש 90)

 

האם העיתונאי ארי שביט, מי שכתב את רב המכר "ארצי המובטחת", על מאבק הציונות בערבים, מדייק בנתוני היסוד של הנושא שעליו כתב מאות עמודים? מהמאמר שפרסם ביום חמישי האחרון ב'הארץ' ("קללת 2014", 25.12), עולה שיתכן שלא.

שביט מגולל במאמרו את סיפורה של מה שהוא מכנה "קללת 2014". לפי שביט, מהלך ההיסטוריה הוא כזה: "השנה התחילה בהבטחת שלום", שכן עד האביב, הסכסוך הישראלי פלסטיני "היה אמור להסתיים". ואיך היה אמור להסתיים? בזכות "מאמץ שלום שאפתני" ו"עבודה מקיפה, יסודית וחסרת תקדים", שהובילו "אבירי שלום ישראלים ואמריקאים".

עד כאן ניחא. אשרי המאמין. אבל מכאן שביט מתחיל להיות מעניין אפילו יותר עם תרשים זרימת האירועים שהוא מתאר:

"במרץ הכל קרס"; "הבטחת השלום היתה לאכזבת השלום"; "אכזבת השלום היתה לבולען אסטרטגי"; "באפילת הבולען התחוללו פיגוע פלסטיני נורא ופיגוע ישראל מצמרר [חטיפת ורצח שלשת בחורי הישיבה, ורצח הפלסטיני מוחמד אבו-חדיר, ח"ע], שחוללו הסלמה"; "ההסלמה הפכה למלחמה"; "הלאומנות הישראלית ניצלה את כישלון השלום… כדי להעמיק את הכיבוש"; "הלאומנות הפלסטינית ניצלה את כישלון השלום… כדי להקצין עמדות. היא אף החלה לכפור בלגיטימיות של המדינה היהודית הדמוקרטית וניסתה לקעקע את זכות קיומה".

יוצא אפוא שלפי שביט, רק ב-2014 הלאומנות הפלסטינית "החלה לכפור" בלגיטימיות של מדינת ישראל, נוכח אכזבתה מהעובדה שהסכסוך, ש"היה אמור להסתיים עד האביב", לא הצליח להסתיים.

החלה לכפור?

הלאומנות הפלסטינית, כידוע, לא החלה לכפור בלגיטימיות של מדינת ישראל בשנת 2014 והיא לא עשתה זאת כתוצאה מהכעס שלה על רצח הנער מוחמד אבו-חדיר, או על תוצאות מבצע צוק איתן.

בשנת 1937, נוכח תוכנית החלוקה שהציעה ועדת פיל, כתב דוד בן גוריון בתל אביב כך:

יש להניח, שהערבים ימָנעו מכל משא ומתן הכרוך בהקמת מדינה יהודית עצמאית אפילו בחלקה של הארץ, כי לדעת הערבים ארץ-ישראל כולה היא ארץ ערבית.

מסתבר שהוא צדק. "הלאומנות הפלסטינית" החלה לכפור בלגיטימיות של המדינה היהודית כבר אז, בסירובה העקרוני להצעת החלוקה של ועדת פיל (על אף שהותירה בידי הערבים 75% מהשטח, וצמצמה את המדינה היהודית העתידית לשטח זעיר בגליל, בעמקי הצפון ובמישור החוף), כיוון שלא קיבלה כל ריבונות יהודית כלגיטימית.

הפלסטינים כפרו בלגיטימיות של המדינה היהודית לאחר סירובם להצעת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, וכפרו בה במלחמה שפרצה בעקבותיה. הם כפרו בה כשהקימו את ארגון אל-פתח ב-1959, והוסיפו לכפור בה ב-1964, כשבכנס היסוד של אש"ף, פרסמו את "האמנה הלאומית הפלסטינית", שהרעיון העומד במרכזה הוא חיסולה של מדינת ישראל.

בשנת 1974, לאחר עשור נוסף ללא הצלחות צבאיות נגד ישראל, וארבעים שנה לפני שנת 2014 "המקוללת", המשיכה הלאומנות הפלסטינית לכפור בלגיטימיות של מדינת ישראל, כשבכנס ה-12 של המועצה הלאומית הפלסטינית שכונס בקהיר, התקבלה "תוכנית השלבים" לחיסולה של ישראל.

בחודש מאי 1994, תשעה חודשים לאחר חתימת הסכם אוסלו, שנראה כהסתלקות הפלסטינים מהכפירה העקרונית ורבת השנים שלהם בלגיטימיות של המדינה היהודית, נשא מנהיג "הלאומנות הפלסטינית" יאסר ערפאת נאום בפני הקהילה הפלסטינית ביוהנסבורג, בו הבהיר את כוונתו האמתית לגבי ההסכם שזה עתה חתם עם רבין:

ההסכם הזה אינו נחשב בעיניי יותר מההסכם שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט קורייש.

(ערפאת התייחס להסכם חוד'ייבה אשר נחתם על ידי הנביא מוחמד עם כוונה תחילה להפר אותו כשיבשילו מבחינתו התנאים. הפרתו הסתיימה בכיבוש מכה)

בשנת 2000, כשמוחמד אבו-חדיר היה בן שנתיים, שוב כפרה "הלאומנות הפלסטינית" בלגיטימיות של המדינה היהודית, כשהכשיל ערפאת את ועידת קמפ דיוויד בהתעקשותו על מימוש זכות השיבה, שיביא לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

בפברואר 2014, לקראת גוויעתן של שיחות השלום שניהלו "אבירי שלום ישראלים ואמריקנים" כהגדרת שביט, הזכירה "הלאומנות הפלסטינית" מדוע היא דוחה את המתווה האמריקני, כשסרבה שוב, בפעם המי יודע כמה, להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית.

אבל מבחינת ארי שביט כל זה לא רלוונטי. לשיטתו, הכל החל ממש עכשיו, בסתיו של 2014 המקוללת. השאלה היא, מדוע?

כפירה פלסטינית עקרונית בלגיטימיות של מדינה יהודית, ולו על שעל אדמה אחד, היתה תמיד מכשול בלתי עביר בדרך לכל הסכם. משכך, התמקד השמאל הישראלי לאורך השנים בניסיון לשכנע את הציבור שהפלסטינים נכונים לפשרה. לאור זאת, המסר המובלע בכרונולוגיה של שביט ברור: בגלל כישלון השיחות וההסלמה של השנה האחרונה, החלו הפלסטינים לכפור בלגיטימיות של המדינה היהודית. ובהנגדה: אם היו השיחות עולות יפה, לא היינו מידרדרים להסלמה, הפלסטינים לא היו כופרים בלגיטימיות של המדינה היהודית והדרך להסדר שלום היתה סלולה.

אחת מהשתיים: או שלשביט אין מושג על הנושא (לא אפשרות סבירה), או (יותר סביר), שיש לו מושג, אבל כדי ליצור רושם שבהיעדר קללת 2014 ניתן להשיג הסכם שלום, מיסגר את הסיפור כולו לשנת תהפוכה מקוללת אחת, ולשם כך נטל לעצמו חופש ספרותי מעט מופרז ועיוות את נתוני היסוד.

פרספקטיבה: ארי שביט, מתי החלה הלאומנות הפלסטינית לכפור בלגיטימיות של המדינה היהודית?

ארי שביט: חנן היקר, לכבוד הוא לי שהקדשת מאות מילים כדי לעסוק במילה אחת במאמר אחד שלי. כל מי שקורא את דברי לאורך השנים יודע שאיני תמים כלל בנוגע לשאיפותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית ומזה עשורים אינני שותף לאשליות הנאצלות של רבים מחברי בעניינה.

אני מסכים איתך לחלוטין שהניסוח היותר מדויק שבו הייתי צריך להשתמש הוא שהלאומיות הפלסטינית העצימה את הכפירה שלה ברעיון המדינה היהודית הדמוקרטית, במהלך 2014. במבט כולל, אפשר לראות תהליך התמתנות חלקי של הפלסטינים שהחל בשנות השבעים, הגיע לשיאו ב-1988 ו-1993, שלא היה בו די, אך הוא היה בבחינת תנועה בכיוון הנכון, ובשנים האחרונות ניתן לראות נסיגה מתמדת שמגיעה לשיא טראומתי בסוף 2014.

אני מציע לך ולכל מי שמתעניין בדעתי האמתית לקרוא את מכלול דברי במאמרי ב'הארץ', בספרי ובמקומות אחרים, כדי לא לקבל תמונה מעוותת של השקפתי.

 

הוסף תגובה

8 תגובות

  1. ששי

    לאט לאט נופלים "על אמינות", בזה אחר זה עיתונאים בכירים.
    למשל דן מרגלית איבד אמינותו בזמן תמיכתו הארוכה באולמרט, עד אשר פנה פרסה, והתחיל לזמר זמירות הפוכות…

    האם גם ארי שביט חותר לאיון מטה לחמו, אמינותו

    הגב
  2. "לאומיות פלסטינית"?

    אלה ערבים שמוצאם ממדינות ערב רבות מאוד מכול העולם המוסלמי (גם מהבלקן למשל) שהיגרו לכאן בהמוניהם בעיקר בזמן המנדט. הם התנגדו באופן פעיל ליישוב היהודי (למרות שרובם הגיעו בעטיו לשיפור חייהם, ולא בטוח שיש טעם לחפש היגיון מערבי בהפקת תועלת תוך שאיפת חיסול), כחלק ממדינות ערב והערבים. אמנם נוטים אצלנו לא להתייחס לעובדות, אבל אי אפשר לייצר לאומיות מסיסמאות, וגם לא בהליכים משפטיים. הבעיה היא בדיוק שאין להם שאיפה להקים מדינה, מדוע שירצו מדינה בכלל? הם אינם עם. לכן ההצעות בכוון הזה נטולות אחיזה וחסרות סיכוי.

    הגב
  3. רון שווייג

    ספרו של הקשקשן אריה שביט "ארצי המובטחת" אינו רב מכר. הספר עורר תשומת לב מסויימת עם צאתו לאור, וזהו. ומי שיקרא אותו ייווכח שזו יצירה שביטית טיפוסית – ברברת יומרנית ופלצנית.

    הגב
  4. אלון לקח

    מחבר הטקסט, "עמיאור", דילג בקלילות על החלטת ראשי המדינות הערביות, לרבות אש"פ, במרס 2002 (לפני 13 שנה בדיוק) לסיים את הסיכסוך הערבי-ישראלי ולהכיר במדינת ישראל בגבולת 4 ביוני 1967, ולכונן איתה יחסים דיפלומטיים ונורמליים מלאים, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית ב-22% הנותרים של פלסטין (דהיינו, בגדה המערבית וברצועת עזה). החלטה זו, שהתקבלה פה אחד וכונתה "יוזמת השלום הסעודית", אושררה בפיסגת מנהיגי ערב בריאד במרס 2007. עד היום היא שרירה וקיימת. אף לא ממשלה ישראלית אחת – לא ממשלת שרון, לא ממשלת אולמרט ולא ממשלת נתניהו – אפילו לא דנה בנכונות הערבית-פלסטינית החד-משמעית לכרות שלום מלא עם ישראל.
    אז מי לא מכיר במי? הצד האנטי-שלום הוא ישראל תאבתי הנדל"ן הכבוש, שמנהיגיה גוזרים עלינו את מלחמת-שלום-ההתנחלויות?

    הגב
    • ב 2008 אולמרט הציע להם

      את כול השטחים פלוס ירושלים המזרחית פלוס פיצויים (הצעה משופרת מעט מהצעת ברק משנת 2000 לעראפאת, שנענתה ב'אינטיפאדה'). מדוע סירבו? לו היית מוכן להיות כנה ורציונלי, גם אתה היית מסיק שאנשים אלה כלל אינם רוצים מדינה. מפני שהם אינם עם. כדאי להתחיל לעבוד על יושר בסיסי אלמטארי, שכן ספק אם אינך יודע ומבין היטב את סוג הצגת הקיפוח, סליחה, המבישה הזו.

      הגב
    • מציאות לחוד

      כל תפקיד יוזמת השלום הסעודית היא להכשיל את המשא ומתן. הרי ברור לכל זב חוטם שאין אף מנהיג פלשתיני שמסוגל לחתום על הסכם שלום, גם אם מדובר ביו"ש, עזה פלוס בונוסים. ברמה הבסיסית מדינות כמו קטאר יעשו כל מאמץ למנוע את ההסכם הזה. ברמה האופרטיבית ירצחו בו במקום את אותו המנהיג. ברמה הכללית סיום הסכסוך משמעו התרסקות כלכלית של "פלשתין", כי אז אף אחד לא ישים עליהם קצוץ. נקודה אחת לגבי "יוזמת השלום הסעודית", סעודיה היא אחת המדינות שבוחשות פה בסכסוך, רק עכשיו ראינו אותה מצילה את אונר"א מפשיטת רגל. הרי פשיטת רגל של אונר"א משמעותה היא כפיה של הפלשתינים (במיוחד בעזה) לקחת אחריות על גורלם ומעבר ממדיניות סעד וזמן לתכנון טרור לחברה פרודוקטיבית. אז הנה לך סל של סיבות מדוע הפלשתינים לא יחתמו על הסכם. תמיד אפשר להלקות את עצמנו, אבל אני לא רואה סיבה אמיתית לכך. לא אחרי רבין, ביבי (חברון), שרון (עזה), אולמרט וביבי שוב (הקפאת הבניה תמורת משא ומתן).

      הגב

תגובה
שם
דוא"ל

19 − 1 =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים