בדרך לפריימריז משכתבים קצת היסטוריה

חנן עמיאור

על רקע הצטרפותו לליכוד, מתראיין גלעד שרון וטוען שאביו "הגיב בעוצמה" לירי מעזה אחרי ההתנתקות. הבעיה, לטענתו, החלה ב"ממשיכי דרכו של אבי". העובדות, מה לעשות, שונות. הנה הן

 

לכידה

תגדיר בבקשה "הגיב בעוצמה". גלעד שרון (צילום: פלאש 90)

 

התפקדותו של גלעד שרון לליכוד וכוונתו להתמודד מטעמה על מושב בכנסת, הביאה אליו את העיתונאים. שרון הבן מרבה להתראיין לאחרונה ומנסה, על רקע ההתנתקות ותוצאותיה, להתמודד עם ההסתייגות ממנו מצד מתפקדי הליכוד, שאת אמונם הוא מבקש.

במוסף 'יומן' של העיתון 'מקור ראשון' מיום שישי האחרון, (גלעד שרון בדרך לפוליטיקה, בליכוד הרוחות סוערות, 2.9.2016), הטיל גלעד שרון את האחריות לתגובה הישראלית הרפה על שיגורי הרקטות מעזה לאחר ההתנתקות, על ממשיכי דרכו של אביו, רה"מ לשעבר אריאל שרון. הוא מצוטט כאומר כך:

אבי לא היה תמים ולא חשב שיהיה שקט. הוא קירב סוללות תותחים והגיב בעוצמה. הוא היה משתמש בעוצמה שהעניקה היציאה מעזה כדי להילחם בטרור, אבל הוא לא יכול היה להשלים את המהלך בשל מחלתו.

אין זו הפעם הראשונה שבה נטענת בתקשורת הטענה, לפיה האחריות לתגובה הרפה על הירי מרצועת עזה לעבר ישראל לאחר ההתנתקות, מוטלת על ממשיכי שרון ולא על שרון, שכביכול "הגיב בעוצמה". לפני כשנה טען את הטענה הזו גם שמעון שיפר, הכתב המדיני של 'ידיעות אחרונות', ("מיתוסים מול מציאות", 21.6.2015, עמ' 24), כשקבע אז כך:

הבעיה האמיתית קשורה בכך שהממשלות שבאו אחרי הסתלקותו של שרון, לא הגיבו כמצופה נוכח התגברות טרור הרקטות מעזה.

האומנם צודק היום גלעד שרון וצדק בשעתו שמעון שיפר?

לרוע מזלם של שרון ושיפר, יש גוגל והוא זוכר הכל. מי שקבע את אמת המידה לפיה לא מגיבים "בעוצמה" לטרור הרקטות מעזה, היה שרון בעצמו. יציאת צה"ל מרצועת עזה, הושלמה ב 11 בספטמבר 2005. האירוע המוחי הראשון אירע לשרון ב 18 בדצמבר 2005. בזמן הזה – שלושה חודשים ועוד שבוע – בין השלמת ההתנתקות לנפילת שרון למשכב, היה אמור שרון, לפי עדות בנו בסוף השבוע ב'מקור ראשון', "להגיב בעוצמה" לירי מעזה.

אבל בחינת האירועים הביטחוניים סביב רצועת עזה באותם שלושה חודשים, מעלה שמדיניות הכלת הירי מהרצועה, והתגובה הרפה בדמות הפצצת דיונות ריקות בתגובה למטחים על ישובי הנגב המערבי, יושמה לראשונה בדיוק אז, על ידי שרון בעצמו. הנה הכרוניקה:

הרקטות הראשונות נורו לישראל תוך כדי ההתנתקות. ב 5.9 נורתה רקטה לישראל ונפלה בשטח הפלסטיני. למחרת נורו רקטות על קיבוץ יד מרדכי. תגובת ישראל: איום מילולי של הרמטכ"ל "להגיב בחריפות". אין תגובה צבאית.

שלושה ימים לאחר מכן, יום למחרת השלמת ההתנתקות, שוב נורו רקטות לעבר שדרות ולעבר יד מרדכי. הפעם היה זה תורו של שר הביטחון לאיים. "נגלה אפס סובלנות לטרור". אין תגובה צבאית.

כעבור עשרה ימים שוב העמידו הפלסטינים את שרון במבחן, הפעם עם מטח של תשע רקטות על כל הנגב המערבי, אבל עדיין לא הצליחו להניעו "להגיב בעוצמה". תגובת ישראל למטח הירי: "התנהלו שיחות עם גורמי ביטחון ברשות והועברה בקשה להרגיע את השטח ולמנוע ירי". אין תגובה צבאית.

למחרת, 24.9, פתחו הפלסטינים בהרעשה כבדה: 30 טילים על הנגב המערבי (אחד מהם אותר בחוות השקמים), הרעשה שבעקבותיה הגיב שרון לראשונה באופן צבאי.

מבצע גשם ראשון כלל ימים אחדים של חילופי אש – צה"ל תוקף מהאוויר ונענה במטחי רקטות על הנגב המערבי. נוסף על המשוואה לפיה שני הצדדים יורים אחד על השני עד שנמצא המנגנון שמביאם להפסקת אש הדדית, קבע שרון במבצע זה לראשונה אמת מידה שהוסיפה ללוות את אופי ההתכתשות עוד שנים רבות: בתגובה לעוד מטח רקטות על הנגב המערבי, ירה צה"ל לראשונה ארבעה פגזים "לעבר שטחים פתוחים".

האם לכך כיוונו שרון ושיפר, בדברם על תגובה עוצמתית על ירי לשטחנו? יום למחרת המבצע צוטט ב'הארץ' "בכיר בצה"ל" כאומר "לא צריך להפריז באיום הקסאם, שגורם להרוג אחד בלבד לכל 150 שיגורים", וכן "גורמי צבא בכירים" שאמרו ש"חרף ההצהרות הבוטות של הדרג המדיני (שרון אמר שהנחה "לנקוט בכל הצעדים" למנוע ירי), אין לישראל כוונה להסלים את המצב". המבצע הופסק רשמית כעבור כשבוע של חילופי אש, עם ההכרזה הישראלית לפיה "אנחנו רוצים לאפשר לארגוני הביטחון הפלשתיניים וליו"ר הרשות, אבו-מאזן, הזדמנות"

בראשית אוקטובר הושגה הפסקת אש, אבל בסוף אוקטובר שבו הפלסטינים לירות. תגובת שרון: ירי לעבר "מרחבי שיגור", כלומר דיונות.

כעבור ימים אחדים שוב נפילות בשטחנו, הפעם בתוך הישוב נתיב העשרה. תגובת שרון: ירי לעבר "מרחבי שיגור".

בנקודה זו, שישה שבועות לפני השבץ הראשון שהכה את שרון, הלכו העניינים והידרדרו במהירות, ללא תגובה משמעותית מצד שרון. דו"ח של 'מרכז המידע למודיעין ולטרור של המרכז למורשת המודיעין', שהשווה בין היקפי הירי מרצועת עזה בחודשים שלפני ההתנתקות, לבין החודשים שאחריה, העלה את המסקנה הבאה:

בחודשים הראשונים לאחר "ההתנתקות" ירד מספר מקרי ירי המרגמות והקסאמים לרמות נמוכות יותר, (כמה עשרות נפילות מידי חודש) אולם בחודש דצמבר שבה וחלה בו עלייה חדה.

ב 18 בדצמבר נוטרל שרון למעשה, על אף שחלפו עוד כשלושה שבועות עד לשבץ השני, ממנו לא התאושש עוד. חודשיו האחרונים בתפקיד התאפיינו בשחיקה מהירה בכוח ההרתעה של ישראל נגד הירי הפלסטיני מעזה, ירי שהחל תוך כדי ההתנתקות והלך וגבר ככל שחלף הזמן ולמרות מבצע צבאי קצר ומוגבל, בו נקט שרון באמצע התקופה.

ואולם, דומה שאת הדברים הנכוחים ביותר על קביעתו של גלעד שרון בעיתון, בדבר התגובה העוצמתית כביכול של אביו לירי מעזה אחרי ההתנתקות, אמר לא אחר מאשר שגריר ארה"ב בישראל באותה תקופה, דן קרצר:

שרון היה צריך להכות בעזה כשהטילים החלו ליפול. כישלונו של שרון להגיב בעזה לאחר ירי הרקטות, כפי שהבטיח, היה אחת הטעויות הגדולות שנעשו אחרי ההתנתקות. מיד אחרי ההתנתקות אמרתי לוושינגטון להיות מוכנים לתגובה ישראלית רצינית מאד לפעולה האלימה הראשונה שתצא מעזה. שוכנעתי מדברי שרון, לפיהם מרגע שתתבטל העילה להילחם בישראל, לא יהיה לפלסטינים תירוץ להמשך האלימות וכתוצאה מכך יהיה עליהם ללמוד שיעור אם ימשיכו באלימות. העברתי לממשל מסר לפיו עלינו להיות מוכנים לתגובה ישראלית צבאית חדה על כל ירי, ועלינו להיות מוכנים לתמוך בכך. הצלחת ההתנתקות נשענה על ההתנהגות לאחר ביצועה. לכן הייתי מופתע כשלא היתה תגובה לטיל הראשון, לטיל השני ולטיל החמישה עשר.

בחינת הנתונים מלמדת, אפוא, שהמורשת שהותיר שרון בהקשר זה היא זו: חילופי אש סימטריים בין צה"ל לחמאס במהלך מבצעים צבאיים וירי לעבר שטחים פתוחים בתגובה למטחי רקטות ומרגמות על ישובי הנגב המערבי.

אכן, גם הממשלות שבאו אחרי שרון לא "הגיבו בעוצמה" כדבריהם של בנו של ראש הממשלה לשעבר ושל הכתב המדיני של 'ידיעות אחרונות'. אבל חזרה אל חודשי חייו האחרונים של שרון, מלמדת שהם בסך הכל חרשו בתלם שחרש לפניהם רה"מ דאז, אריאל שרון.

תגיות
הוסף תגובה

5 תגובות

  1. דמגי

    לא ידעתי עד כמה שרון ג׳וניור מושחת (לכאורה לכאורה). הערך עליו בויקיפדיה מאיר עיניים וחשוב לקריאה, בטח יערך בקרוב ע"י יחצ"ן משופשף

    הגב
  2. עמרי

    כתבה מטופשת וחסרת תוכן ענייני. שופטים אדם דתווך של 3 חודשים לפני שקיבל שבץ, בדיוק בתקופה הראשונה שבה התמודדו הפלסטינים בעזה עם השטח החדש שלהם לאחר ההתנתקות. הייתם צריכים לכתוב בכתבה ששרון גילה סובלנות אין קץ למרות שלא כך היה נוהג בדרך כלל (כולנו מכירים את שרון), ולמרות הצקות בדמות ירי קסאמים לישובי הנגב הוא בחר באיפוק (איפוק הוא כח, אמר פעם). לאיש ממי שהכיר את פועליו של האדם שרון אין ספק כי עם הזמן לא היה שרון מבליג לרגע אחד על הירי לישובי הדרום, וכל זאת עוד לאחר שדאג לפנות עבור הפלסטינים את ישובי עזה. שרון, כפי שכולם יודעים, לא היה נותן לטילים ליפול בשטח ישראל כדבר שבשגרה. והעניין המגוחך והפתטי ביותר בכתבה היא העובדה שממשיכים לשפוט אותו על שלושת השבועות שבהם שב למשרדו כאשר היה בין שני אירועי השבץ המוחי שקיבל. בשום מקום אחר בעולם דבר שכזה לא היה מתקבל על הדעת. רק במדינת ישראל שלנו בה העיתונות והתקשורת הכללית לוחצות יד חמה עם השמאל- ניתן לשפוט אדם על סמך מה שלא הספיק לעשות ועוד בזמן שהיה נתון לתנאים של חוסר בריאות. כל אחד שמוחו בראשו יודע ששרון מעולם לא היה מבליג לאורך זמן על ירי לעבר ישובי הדרום.
    כתבה פתטית, שופטת ומרושעת על לא דבר. מי שכתב אותה צריך לעשות עם עצמו בדק בית עד כמה הוא עיתונאי באמת או שהוא סתם ספוג של התקשורת השמלאנית. אני לא אתפלא אפילו אם הוא לא עצר מעולם כדי לשאול עצמו במה הוא עצמו באמת מאמין- בימין או בשמאל. שטפו את מוחו

    הגב
    • אסף ארצי

      עמרי – אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו. אולי "אין ספק כי עם הזמן לא היה שרון מבליג לרגע אחד", ואולי הוא היה ממשיך במדיניות "איפוק הוא כח".
      אבל אפשר לדעת מה היה. אפשר לדעת שכשגלעד שרון טוען שאביו "הגיב בעצמה" (לא "היה מגיב בעצמה אילולי השבץ", אלא "הגיב בעצמה"), הוא טועה.
      אפשר לדעת שכשהערבים ירו מעזה קסאמים לפני ההתנתקות, שרון הבליג כדי להשיג די ימי שקט כדי להעביר את ההתנתקות.
      וכדי לדעת את זה מספיק זכרון. לא צריך להיות "ספוג של התקשורת השמאלנית".

      הגב

תגובה
שם
דוא"ל

nine − one =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים