דברים שלא סיפרתי על כפר לוביה

חנן עמיאור

שוב מביא 'הארץ' סיפור מכמיר לב על כפר ערבי בגליל שננטש על ידי תושביו במלחמת העצמאות, ושוב מתייחס העיתון רק לנרטיב הפלסטיני תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממעשיהם של תושבי הכפר והנסיבות בגינן ברחו מבתיהם

 

כניעת הכפר לוביה (מקור)

כניעת הכפר לוביה (מקור)

 

מה יש בהן, בעלילות כפרי הגליל הערביים בתש"ח, שגורם לעיתון 'הארץ' לפרסם את הנרטיב הפלסטיני לגביהם ללא כל הסתייגות, גם כשהוא רחוק מהאמת? לפני כשישה חודשים היה זה כפר ספוריה, שאת דברי הכזב של מוחמד ברכה על עלילותיו בתש"ח, קיבל העיתון ללא עוררין. לפני כשבועיים הגיע תורו של כפר לוביה. רחמי מי מהקוראים לא נכמרו על תושביו האומללים של כפר לוביה החרב, למקרא רשימתו של גדעון לוי על התנצלות יהודי דרום אפריקה בפני תושבי הכפר ("ההתנצלות המפתיעה בפני עקורי הכפר לוביה", 8.5).

לוי מספר את סיפורה של קבוצת יהודים דרום אפריקאים, שכדרכם של יהודים טובים תרמו את מעט חסכונותיהם לקופת הקרן הקיימת, למען יעור הארץ. סרט תעודה חשף בפניהם את העובדה שבכספם יוערה הגבעה עליה שכן לפנים הכפר הערבי הגלילי לוביה, שננטש במהלך מלחמת השחרור. עכשיו, אכולי חרטה, הם עולים עם צאצאי העקורים לחורבות הכפר, למעין טקס התנערות, היטהרות ובקשת מחילה.

עד כאן טוב ויפה, אבל כיוון שמטרת רשימתו של לוי היא לעורר את רגשות החיבה וההזדהות של הקוראים לערביי לוביה וליהודי דרום אפריקה הנכלמים, וכיוון שסיפורו האמיתי של הכפר אינו מעורר חיבה או הזדהות, לא בוחל לוי (הקובל על כך ש"אף אחד מהשלטים ביער לא מספר את האמת במלואה") בהסתרת האמת, וביצירת מסגור כוזב של כל סיפורו של כפר לוביה במלחמת העצמאות.

לוי מספר סיפור פסטורלי על כפר שעקוריו, במחווה אנושית נוגעת ללב, ממשיכים לעלות לחורבותיו הקבורות תחת יער המחט שנטעה קק"ל במקום. הוא אומנם מתאר במשפט וחצי איך "עולה מדרום אפריקה שבא למחות על המעשה של בני ארצו צעק באנגלית ובעברית רצוצה: 'הכל שקרים! ספרו להם כמה יהודים נרצחו בידי תושבי לוביה', וחולל מהומה קטנה", אבל מיד מבטל את טענתו בהצגת ההיסטוריה הביטחונית של הכפר, כפי שהוא בוחר להציגה.

לוי מציין אירוע עוין שולי, אחד ויחיד, שיצא מתחומי לוביה, וגם אותו הוא מזכיר כמבוא לטענת הנגד שלו נגד כוחות ההגנה של אז. כך לוי:

ב-1939 הותקפה מכונית יהודית ליד לוביה ושומר יהודי נהרג. בתגובה יצאה חוליה של ההגנה לפעולת תגמול. מפקד החוליה היה שלמה שמיר, והיו בה גם יגאל אלון, יוסי הראל ודוד שאלתיאל. עיתון "דבר" התייחס לפעולה ב-22 ביוני 1939, אך הכותב לא ידע (או לא רצה לדעת) מי היו המבצעים: "פשע חדש אירע בכפר לוביה, פשע מבעית, המעיד כי מבצעיו איבדו את שארית ההבחנה ונסתלק מהם זיק אחרון של הרגש האנושי. יריות אלו, שרצחו ישישים ונשים ושפכו דם תינוק וזקן גוסס, מעידות כי הושלכנו לתוך מדרון אפל, המדרדר תהומה… וזכר מעשה לוביה, כזכר כל המעשים המתועבים אשר קדמו לו, ידון לדיראון את מבצעיו המחרבים – יהיו אשר יהיו".

הבחירה בקטע המצוטט, לרבות שיבוש לשוני קל בהשוואה לנוסח המאמר המקורי מעיתון 'דבר', מעיד שאת המידע הזה, שאב לוי מהערך על לוביה בויקפדיה. מילא שהוא מתעלם מפסקת הפתיחה של הערך, לפיה השם לוביה ניתן למקום הודות לעיירה היהודית לביא ששכנה במקום בתקופת המשנה והתלמוד. מטעה יותר היא התעלמותו של לוי מההיסטוריה הביטחונית של הכפר, כפי שחלקה מופיע באותו ערך עליו ביסס לוי את רשימתו. באזכור הריגת השומר היהודי ב-1939, ואותו בלבד, יוצר לוי את הרושם שאותו אירוע, היה האירוע העוין היחיד שיצא מהכפר. אירוע, שכמיטב המסורת הציונית הרצחנית, נענה בפשע מתועב פי כמה.

האומנם? הנה כמה פרטים נוספים שעליהם, משום מה, לא דיווח לוי: תיעוד ראשון לעוינותם הרצחנית של ערביי לוביה, מופיע כבר ב-1913, אז רצחו שני תושבי לוביה את שומר המושבה סג'רה. בראשית המרד הערבי הגדול, כבר חשפה המשטרה הבריטית התארגנות עוינת רחבת היקף בלוביא ועצרה עשרות מתושבי הכפר, אותם האשימה ב"קשר עם כנופיות המרצחים".

לוי לא מזכיר את הטבח הברוטלי, אותו ביצעו תושבי לוביה ב-21 אנשים נשים וטף מתושבי טבריה היהודים כשנתיים מאוחר יותר, באמצעות פצצות, רובים ולפידים בוערים, וגם לא התקפה רצחנית של תושבי לוביה על שיירה יהודית בדרכה לטבריה בפברואר 1948.

ולסיום, מילה על "עקירתם" של תושבי לוביה מכפרם. בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949", מסביר ההיסטוריון פרופ' בני מוריס (עמ' 586) את שש הסיבות העיקריות לנטישת הישובים הערביים בתש"ח על ידי יושביהם: א' – כתוצאה ממתקפה צבאית יהודית עליהם; ב' – כתוצאה מגירוש מאורגן שנכפה עליהם; ג' – כתוצאה מלוחמה פסיכולוגית יהודית, כלומר מערכת הפצת שמועות מצד ההגנה או צה"ל, שתכליתה להניעם להתפנות; ד' – כתוצאה מהשפעת נפילת ישוב ערבי שכן; ה' – כתוצאה מפחד להילחם; ו' – כתוצאה מהוראת גורמים ערביים לברוח.

ערביי לוביה, לפי מוריס (עמ' 272), הם תערובת של סיבות ד', ה' ו-ו'. כך מתוארת בספרו מנוסת תושבי לוביה, בהשפעת נפילת העיר השכנה נצרת:

תעמולה ערבית כוזבת ומסולפת שהיתה בעוכריהם, וגרמה לבריחת תושבים מבוהלת. הם הפיצו ידיעות על מעשי זוועה של היהודים, הקוטעים ידיים בגרזנים, שוברים רגליים ואונסים נשים. השמועות סיפרו כי כך ינהגו היהודים גם ב'תושבים הנכנעים'. נפילת נצרת וכפרי הלוויין הגדולים שלה, פגעה קשות ברוחם של ערביי הגליל התחתון, ובהשפעתה תושבי לוביה נמלטו כמעט כולם, עוד לפני שצה"ל יצא לתקוף אותם.

המסקנה: אלמלא היו תושבי לוביה מתפתים להאמין לתעמולת ההפחדות והכזבים בה הלעיטו אותם שכניהם מנצרת הנכבשת, ותחת זאת מוסיפים לשבת בבתיהם, לא מן הנמנע שכמו שכניהם מדבוריה, אכסאל, או דיר אל-אסאד, היו מוסיפים לשבת תחת גפנם ותאניהם עד עצם היום הזה, ולא היו "נעקרים" (כלומר עוקרים את עצמם).

 

 

הוסף תגובה

תגובה אחת

  1. Ilan.s

    גדעון לוי נתפס בשקריו וסילופיו אין ספור פעמים
    זה מה שישאר אחרי לכתו,ערימת גללים שלא מעניינת אף אחד.
    אף איד לא יכול לשכתב את ההיסטוריה.

    הגב

תגובה
שם
דוא"ל

five × two =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים