ה"גירוש" משייח ג'ראח – הסיפור האמיתי

 

בתקופה האחרון עסקו העיתונים בארץ ובעולם בפינוי משפחה פלסטינית מביתה משייח ג'ראח. בין היתר, הובלעה בכתוב עובדה מעניינת, לפיה המשפחה הפלסטינית, משפחת שמאסנה, התגוררה בדירה בשייח ג'ראח משנת 1964.

הערה: בעקבות פנייתנו תוקנו הדיווחים במרבית כלי התקשורת, ר' עדכון בסוף הפוסט

כך נכתב ב'הארץ':

משפחת שמאסנה התגוררה בבית שבשייח ג'ראח מאז 1964.

כך גם ב- Times of Israel צוטט ארגון 'שלום עכשיו':

"The eviction of the Shamasneh family, who resided in the house since 1964, is not only brutal but it is also indicating a dangerous trend that could threaten a future compromise in Jerusalem,” it said

וב- Jerusalem Post:

The Shamasneh family has lived in the Sheikh Jarrah home since 1964

גם בסוכנות הידיעות ה-AFP:

The couple had lived in the house in the Sheikh Jarrah neighbourhood of east Jerusalem near the historic Old City for 53 years

גם ב- The Times:

They had lived in the house since 1964, before the east of the city was seized by Israel in the 1967 war

 

אלא שלמען האמת איוב שמאנסה, אב המשפחה, שנגדו ננקט הליך הפינוי לא התגורר בבית ב-1964. אל הדירה הוא הגיע רק  בשנות ה-70.

איך אנחנו יודעים? כי כך בית המשפט קבע. בשלוש ערכאות.

אז מדוע אנו מתעסקים בזוטות? ומדוע אנו נטפלים להפרש של כמה שנים? לשם כך נצטרך להיכנס לעומק הדברים.

חוק הגנת הדייר קובע את זכויותיו של מי שמתגורר בדירה מכוח דיירות מוגנת. הדייר המוגן זוכה להגנה מפני פינוי עד סוף ימיו ומשלם דמי שכירות נמוכים במיוחד, שאינם ניתנים העלאה מעבר לסכום המוגדר בתקנות.

לפי החוק, על מי שרוצה לטעון שהוא זכאי לדיירות מוגנת, מוטל להוכיח שהוא חתם על חוזה שכירות והתגורר בדירה לפני  20.8.1968, שכן אז החוק חל עליו (ישנם עוד מצבים משפטיים, אך זה הרלוונטי לענייננו).

השאלה העובדתית העיקרית שעמדה בפתחו של בית המשפט היתה מתי החל איוב שמאנסה, אב המשפחה, להתגורר בדירה. ההשלכה פשוטה – אם התגורר לפני 1968 בהסכם, לא ניתן לפנותו.  אם התגורר רק אחרי – דינו ככל שוכר, שתקופת שכירותו הסתיימה.

לאחר בחינת הראיות קבע בית המשפט כי שמאנסה לא הביא כל ראייה להוכחת טענתו כי התגורר בנכס משנת 1964.

שמאסנה ניסה לטעון כי שכר את הדירה מדייר מוגן אחר שנתגורר במקום 1964. את מסמכי השכירות טען שהוא איבד. עדות לרכישה מהדייר המוגן הוא לא הציג, גם לא מביתו של הדייר הקודם, שהכיר וידע את כתובתה.

גם עדויות של שכנים שמאסנה נמנע מלהביא, ואף לא עדויות של בנו או אשתו  – שיכלו להעיד על מגוריו במקום בשנים עברו.

אלו ראיות הציג שמאסנה למגוריו בדירה לפני 1968? ראיות מהן למד בית המשפט בדיוק את ההיפך.

מסמך ארנונה משנת 1972; אישור מחברת חשמל משנת 1969; שובר מים מ-1974; ותעודת עובד מ-1965, שלא מציינת כלל כתובת מגורים מלבד שם השכונה: שייח ג'ראח.

לפרשה נוספה זווית מעניינת, על ידי אדם שעבד בשנות ה-70 במשרדי אפוטרופוס הכללי, והעיד מטעם התביעה. לדבריו, בשנות ה-70, אנשי מזרח ירושלים שהתגוררו בדירה ללא חוזה שכירות עם הממונה הירדני זומנו למשרדים. אם הגיעו למסקנה שהם פלשו לנכס, היה עליהם להתפנות, אך לעיתים לפנים משורת הדין – אפשרו למתגוררים בנכס לחתום על חזה שכירות בלתי מוגנת – כלומר שכירות רגילה, עד תום תקופת השכירות.  כך גם במקרה של שמאסנה שלפי דברי העד, הודה בפניו אז שהוא נכנס להתגורר בנכס רק בשנות ה-70.

לאור מכלול הדברים התקבלה תביעת הפינוי נגד שמאנסה. נקבע כי הוא שכר את הדירה בשכירות רגילה, ומשהסתיים החוזה נתבקש פינויו.

אז מדוע ציון שנת כניסתו לדירה רלוונטית?

למעשה, כאשר כלי התקשורת מדווחים כי משפחת שמאסנה במקום בשנת 1964, הם מקבלים את הנראטיב לפיו מדובר בדיירים מוגנים שלא ניתן לפנותם. נראטיב, שנדחה על ידי בית המשפט פעם אחר פעם, בשלוש ערכאות.

תמונה של פינוי אנשים מביתם לעולם לא נראית טוב. אך חשוב לזכור את העובדות:

1. שמאסנה מעולם לא היה בעל זכות בעלות על הבית.
2. ככל הנראה הוא פלש ל בית בשנות ה-70. במקום שיעמוד בפני תביעת פינוי, ולפנים משורת הדין, התאפשר לו לשכור את הדירה בדמי שכירות נמוכים תוך התחשבות במצבו.
3. חוזה השכירות הוארך מעת לעת וכבר בשנת 2008 בא על סיומו.
4. מאז שנת 2012 בה ניתן פסק הדין בדבר פינוי הנכס המושכר, עוכב ביצוע הפינוי עד ימים אלו, מתוך רצון לצמצם את הפגיעה במשפחה.

עדכון: בעקבות פניית  CAMERA, נערכו תיקונים בכלי התקשורת הבאים: Times of Israel, Jerusalem Post, 'הארץ' (גם במהדורה העברית וגם במהדורה האנגלית), The Times