הכו בציונות הדתית והצילו את השלום

חנן עמיאור

טור ב'הארץ' קובע שהציונות הדתית אחראית ל"מהלך מניפולטיבי" של הסטת הדיון על הסכסוך מ-67' ל-48', על מנת "להתחמק מהבעיה". בואו נבדוק על מה נפלו פה כל יוזמות השלום של 20 השנים האחרונות, ומי באמת "מתחמק מהבעיה"

 

48' או 67'? עצרת לזכר "הנכבה", רפיח, 14.5.15 (פלאש 90)

48' או 67'? עצרת לזכר "הנכבה", רפיח, 14.5.15 (פלאש 90)

 

בטור ארסי במיוחד שפורסם מעל דפי 'הארץ', קובעת בעלת הטור קרולינה לנדסמן כי הציונות הדתית היא הבעיה של מדינת ישראל ("הציונות הדתית היא הבעיה", 22.5).

לא היינו מטריחים עצמנו לדבריה של לנדסמן (בין השאר היא מאשימה את כלל המגזר הציוני-דתי ברצח רבין ותופעת תג מחיר), לולא כללה בהם פסקה המשקפת תופעה רחבה וחשובה יותר בחלקים בתקשורת הישראלית, של השתלטות מאוויי הלב על ניתוח המציאות, בכל הקשור לשורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

שורש הסכסוך, קובעת לנדסמן, הוא הכיבוש של 1967, ולא הכיבוש של 1948. לו רק נפתור את בעיית 67' – הכל יבוא על מקומו בשלום. לטענתה, מי שמתעקש להסיט את הדיון ל-48' תוך התעלמות מ-67', ובכך כופה על כולנו את אי-סיום הסכסוך, הוא הציבור הציוני-דתי. ובמילותיה של לנדסמן:

הנכבה היא לא הסיפור שתוקע את ישראל, גם לא זכות השיבה, וגם לא ההכרה בישראל כבמדינה יהודית. הבעיה היא לא 48' אלא 67'. הסטת הדיון ל-48' היא ניסיון להתחמק מהבעיה, מהלך מניפולטיבי אד אבסורדום – שהרי אם הבעיה היא 48', כיצד ניתן לפתור אותה? לפרק את מדינת ישראל ולפזר את היהודים בעולם?

את טענתה של לנדסמן ניתן לחלק לשניים: הראשון – עצם הטענה ש-67' הוא מה ש"תוקע את ישראל"; והשני – שמי שמתעקש "לתקוע את ישראל", כלומר, לתלות את שורש הבעיה ב-48', הוא הציבור הציוני-דתי, ושמדובר "במהלך מהלך מניפולטיבי אד אבסורדום".

האומנם?

אין מנוס מהמסקנה שלנדסמן לא טרחה אף פעם להקשיב (לא לשמוע, להקשיב) לדבריהם הברורים והנכוחים של הפלסטינים עצמם, עמהם הסכסוך (על 67' אליבא דלנדסמן) צריך להיפתר. לו היתה עושה זאת במקום להכפיש מגזר שלם בחברה הישראלית, אולי היתה נמנעת מלהעלות את טענותיה מתלכתחילה.

אז מי "תוקע" את השלום? ועל מה? נסקור בקצרה את כל הניסיונות של 20 השנים האחרונות לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים, ואת הסיבות לכשלונם:

הניסיון הראשון לסיים את הכיבוש של 67': הסכמי אוסלו בשנת 1993, שנכשלו והותירו מחלוקת גדולה לעתיד, בגלל אי הסכמה על 48' ולא על 67'. על פי מחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי עולה שבעיני ישראל,

נחשבה סוגיה זו (זכות שיבת פליטי 48', ח"ע) כספיח, שאמור להיפתר במשא־ומתן הרב־צדדי וניתן ליישבו באמצעות נציגות סמלית של פלסטינים, שיחזרו לישראל במסגרת איחוד משפחות ופיצוי כספי מוסכם. לעומת זאת, בעבור אש"ף, שייצג נאמנה גם את הפלסטינים בפזורה, "זכות השיבה" הייתה עניין מרכזי.

הניסיון השני: ועידת קמפ דיוויד, שנערכה בקיץ 2000, בחסות נשיא ארה"ב קלינטון. הפעם גילה ראש הממשלה אהוד ברק הסכמה לפתור את בעיית 67', בכך שניאות להחזיר לפלסטינים את מלוא השטח שנכבש אז (91% ממנו בשטח המקורי ועוד 9% בתוך הקו הירוק במסגרת חילופי שטחים). הוועידה נכשלה כיוון שערפאת העלה את בעיית 48', כשדרש את זכות שיבת פליטי 48' לישראל.

הניסיון השלישי: ועידת אנאפוליס בשנת 2007, שהולידה את שיחות אולמרט אבו מאזן ב-2008. למרות שהצעת אולמרט לאבו מאזן לפתור את בעיית 67' היתה אף יותר נדיבה ומוחלטת מהצעת ברק לפניו (דובר על הסכמה לסגת מ-93% מהשטח המקורי והשאר בחילופי שטחים), גם השיחות האלה נכשלו עקב אי הסכמה על מספר פליטי 48' שיורשו לשוב לישראל.

הניסיון הרביעי: שיחות השלום שנערכו בשארם א-שייח בשנת 2010 בין ישראל לפלסטינים ובחסות הנשיא האמריקני אובמה. השיחות האלה נכשלו אף הן עקב סירוב פלסטיני לוותר על שתי סוגיות עקרוניות הנוגעות ל-48' ולא ל-67': הכרה בישראל כמדינה יהודית, כעולה ממגילת העצמאות מ-48' וחוסר נכונות להתפשר בעניין פליטי 48'.

הניסיון הבא (והאחרון לעת עתה): יוזמת קרי משנת 2014, שגם היא נכשלה כיוון שבעיה מהותית הנוגעת ל-48' – הכרה בישראל כמדינה יהודית כעולה ממגילת העצמאות – לא באה על פתרונה. אבו מאזן הכריז ש"לעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית במסגרת הסכם שלום", והרג את היוזמה עוד לפני שהדיון הגיע לבעיית 48' הבלתי פתירה הנוספת – זכות השיבה של מיליוני פליטי 48' וצאצאיהם לתוך ישראל.

מי, אם כן, באמת אחראי להסטת הדיון מ-67' ל-48' – "הבעיה של ישראל", כלומר הציונות הדתית, או שמא בני השיח הפלסטינים, שמסתבר שבעיני קרולינה לנדסמן (ואחרים) רק שפתיהם נעות אבל קולם לא יישמע?

 

הוסף תגובה

3 תגובות

  1. Ilan.s

    לסיכסוך היהודי מוסלמי יש רבדים רבים,אך שורשי הסיכסוך נטועים אי שם בתחילת דרכו של נביא המוסלמים מוחמד,שניסה לצרף את היהודים לדתו החדשה אחרי שאימץ סיפורים רבים מהתאולוגיה שלהם,לכשסירבו וקראו לו ״המשוגע״ ציטוט של הרמב״ם,בערה חמתו בו והוא הכריז מלחמה על השבטים היהודים בחיבאר,על הגברים והילדים הטיל עונש מוות בעריפה ואת הנשים חילק בין חבריו,אחת מנשותיו של מוחמד הייתה יהודיה שבויה.
    בהמשך הכריז על יהודים בעל המקומות האחרים שכבש כ ״דימים״ ,אזרחים סוג ג׳ שחייבים במס גולגולת.

    דרך אגב את הטלאי הצהוב לא המציאו הנאצים אלא הערבים המוסלמים.

    הגב
  2. וול דאן

    למרות שיש צדק בדבריה של לנדסמן- סוגיית החרם (כמו גם הסכסוך עם החמאס בעזה) משרת היטב את הימין בכך שמוכיח את טענותיו לגבי מקור הסכסוך וחוסר התוחלת בפתרונות המסוכנים שמציע השמאל.
    ראוי לנצל זאת בהסברה

    הגב

תגובה
שם
דוא"ל

12 − 2 =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים