וידויו המאוחר של הדוקו-אקטיביסט בתחפושת העיתונאי

חנן עמיאור

יום השנה לרצח רבין מזכיר לרון מיברג במה לדעתו חטאו רבים בתקשורת הישראלית בימים ובשנים שלאחר הרצח. התובנה המאוחרת שלו מזמינה את השאלה: מתי עיתונאי הוא עיתונאי, ומתי הוא מנצל את כוח ההשפעה שלו על מנת להשפיע על המציאות במקום לדווח עליה?

 

rabin

טורו האחרון של רון מיברג לרגל מלאת 19 שנים לרצח רבין ("אבא של אף אחד", מוסף 'מעריב סופהשבוע', 24.10), נכתב מאזור הגבול הפרוץ שבין העיתונאות לבין הדוקו-אקטיביזם. בין המחויבות לתיעוד המציאות, הנגזרת מהעיתונאות, לבין תיעוד המציאות תוך שאיפה לעצב אותה ולשנות אותה, המאפיין את הדוקו-אקטיביזם.

מיברג מגלה טפח ומכסה טפחיים. הוא מגלה טפח כשהוא כותב, ללא כחל ושרק, שההיגד המרכזי של התקשורת הישראלית באשר לרצח רבין, לפיו מעשהו של יגאל עמיר שינה את מסלול ההיסטוריה וקטע את תהליך השלום, על הלגיטימיות המפוקפקת של ניצחון הליכוד הנגזרת ממנו, היה היגד שקרי. כך מיברג:

בסתר ליבם יודעים כולם שרצח רבין קטע בעיקר את חייו של רבין ולא את תהליך השלום… אסור להמשיך לחיות את האשליה שיגאל עמיר רצח את תהליך השלום… במלאת 19 שנה להירצחו יש לשנות את אופי החשיבה עליו, בלי לגרוע מהישגיו ומרצונו הטוב, רק כך ניתן יהיה להבין שעליית נתניהו היתה בלתי נמנעת.

והוא מכסה טפחיים, כיוון שהוא לא טורח להזכיר, ולו במילה, את עוונות עצמו, וזאת, כמי שהודה בהטיה של דיווחיו, כשכתב לאחר הרצח ('מעריב', 17.10.97): "כעיתונאים ובעלי דעה, מעולם לא היינו כה מגויסים להפיל את ראש הממשלה ", וכמי שאך לפני שנה כתב שוב ש"רבין החי היה מנסה, ואולי מצליח, להגיע להסכם עם הפלסטינים."

האם התמדה בטענה שעמיר רצח לא רק את רבין אלא גם את תהליך השלום, במטרה לעורר אהדה ציבורית לתהליך שלכאורה נרצח ביריות אקדח, אך למעשה גווע כך או כך, היא עיתונות לגיטימית מצד בעל טור שעמדותיו ידועות ובלתי מוסתרות, או שהיא דוקו-אקטיביזם שמטרתו אינה לתעד את המציאות אלא לשנות אותה? האם בכלל עובר קו גבול כלשהו בין פרשנות והבעת דעה לבין דוקו-אקטיביזם?

בתור 'תנא דמסייעא', נתלה מיברג בעיתונאי אמנון אברמוביץ', הקובע ש"רבין לא היה נבחר שוב. ביבי נתניהו היה גובר עליו בהפרש גדול מזה שגבר על פרס". מעניין ההבדל בין השניים. מיברג מתוודה בחלוף 19 שנה. אברמוביץ' התוודה בזמן אמת כשאמר "עלינו לנהוג בשרון כבאתרוג. קופסה אטומה, ספוגים וצמר גפן, כי רק הוא מסוגל לבצע את זה", או כשבראיון לרשת מקומוני 'ידיעות תקשורת', הביע חרטה על שחשף את העובדה שאבישי רביב היה סוכן שב"כ, בטענה "לא רציתי להיות זה שיעניק לימין מתנות חינם".

הד"ר רפי מן, איש 'העין השביעית' ואוניברסיטת אריאל, רואה בפרקטיקה מקצועית כגון זו, מהלכים טקטיים לגיטימיים במסגרת קידום השקפת עולמם של אותם עיתונאים ובמסגרת הגדרת התפקיד שלהם, ולא רואה בהם בעייתיות אתית. "תפקידם אינו בתחום הדיווח, אלא כמי שאמורים להביע עמדה מנומקת". גם הד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, רואה בכך חלק לגיטימי מהמוצר העיתונאי אותו מנפיקים עיתונאים כדוגמת מיברג ואברמוביץ': "כשאתה קורא אותם או צופה בהם, אתה מכיר מראש את העמדה האישית שלהם שאינה מוסתרת ומתייחס לעבודה שלהם בפרספקטיבה המתאימה". לדעתה, הדרך הנכונה להתייחס אל הדיווחים שלהם, כשהם סותרים בדיעבד דיווחים קודמים שלהם, היא לעקוב אחריהם ולחשוף בפני הציבור את שינויי הדעה שלהם, כדי שירגישו שיש מי שעוקב אחריהם וינהגו באחריות מקצועית. לדבריה מצטרף גם העיתונאי חגי סגל, עורך 'מקור ראשון', שסובר שאומנם יש מקום להפנות אל מאמר הווידוי שפרסם מיברג, למרות שמותר לו להציג את המציאות כפי שהוא רואה אותה, גם אם היא רחוקה מלהתיישב עם הנתונים הידועים. זו היתה תחושתו לפני שנה, וזו תחושתו כרגע. הוא כאן כדי לבטא אותה.

בשולי העניין, משעשע להיווכח שההיגד השקרי שעליו מתוודים היום בדיעבד מיברג ואברמוביץ', חזר בחבטה אל מצחם כבומרנג אירוני, נוכח עדותו של בחור צעיר ואלמוני, נפתלי בנט, שקודם לאותם ימים הסיר את כיפתו מפדחתו ונפרד מהציונות הדתית, אבל נוכח ההאשמה הקולקטיבית שהטיחה התקשורת בציונות הדתית לאחר הרצח, על שהטתה לכאורה את מהלך ההיסטוריה, החזיר את הכיפה לראשו והשאר לך תלמד.

הוסף תגובה

תגובה
שם
דוא"ל

2 × 1 =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים