זאת העונה, להאשים את ישראל

זה כבר הפך למסורת שבכל שנה בתקופת חג המולד, מדווחת 'פרספקטיבה' על האשמות מופרכות ושקריות המופיעות בתקשורת הישראלית והבינלאומית, בדבר אחריותה של ישראל למצבם העגום של הנוצרים בבית לחם בפרט, ובשטחי הרשות הפלסטינית בכלל. הטענה העיקרית היא שישראל היא זו שאשמה בהדלדלות האוכלוסיה הנוצרית, תוך התעלמות בוטה מהיחס המבזה והמשפיל שהפלסטינים הנוצרים מקבלים מאחיהם המוסלמים, בדומה למצבם של הנוצרים הערבים ברחבי המזרח התיכון כולו.

פרס מאמר-חג-המולד-המוטה-של-השנה מגיע לעורך הפוליטי של ההאפינגטון פוסט הבריטי, אשר פרסם את המאמר: "אם מריה ויוסף היו מנסים היום להגיע לבית לחם, הם היו נתקעים במחסום ישראלי" (22.12).

הטענה הבסיסית של המאמר נמצאת כבר בכותרת, ובפסקת הפתיחה:

זאת העונה לסצנות מהמולד, אך הנה שאלה שיש לתת עליה את הדעת: האם יוסף ומרים היו מצליחים בכלל להגיע לבית לחם, אם הם היו עושים את אותו המסע היום?

תשובת הכותב היא כמובן שלילית (הם היו נעצרים על ידי מחסומים, התנחלויות ושטחים צבאיים סגורים), אולם כדאי לשים לב לעיוות אינהרנטי שמתקיים במשפט הנ"ל, כפי שמטיב לנסח פרופ' דייוד ברנשטיין במאמר תגובה שפרסם ב'וושינגטון פוסט' ("אם יוסף ומרים היו מנסים להגיע לבית לחם היום, הם היו עלולים להירצח על ידי מחבלים פלסטינים", 22.12):

Seriously, this sort of historical revisionism, treating ancient Jewish Judeans as if they were Palestinian Arabs, and then analogizing modern Israel to the oppressors of Jesus and his family, a common trope in the UK, would be laughable if it were not  so pernicious. Pernicious not simply because it’s a ridiculous distortion of history, and not simply because it’s often accompanied by a large dose of anti-Semitism, with Palestinians playing the role of Jesus and the Israelis being the foreign oppressors crucifying him. But pernicious because it goes to the true heart of the Arab-Israeli conflict–the failure of the Arab side to recognize that the “Zionists” are not the “European settler-colonialists” of Third Worldist imagination, but a people with a three thousand year plus tie to the Land of Israel,

תרגום:

ברצינות, שכתוב היסטורי מהסוג הזה, בו מוצגים יהודים קדמונים מיהודה כמו היו ערבים פלסטיניים, ולאחר מכן ביצוע אנלוגיה בין ישראל המודרנית למדכאיו של ישו ומשפחתו, דימוי נפוץ בבריטניה, היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה כל כך מרושע. מרושע לא רק כי מדובר בעיוות מגוחך של ההיסטוריה, ולא רק כי הדבר מלווה לעתים קרובות במנה גדושה של אנטישמיות, כאשר הפלסטינים משחקים את תפקידו של ישו והישראלים מוצגים כמדכאים הזרים הצולבים אותו. מרושע כי זה יורד לשורש האמתי של הסכסוך הערבי-הישראלי – אי יכולתו של הצד הערבי להכיר כי "הציונים" אינם "מתנחלים-קולוניאליסטים אירופיים" כמו אלה שהיו בעולם השלישי, אלא עם בעל קשר של למעלה משלושת אלפים שנה לארץ ישראל.

ובחזרה למאמר בהאפינגטון פוסט:

Would Mary have had to experience labour or childbirth at a checkpoint, as one in ten pregnant Palestinian women did between 2000 and 2007 (resulting in the death of at least 35 newborn babies, according to the Lancet)?

תרגום:

האם מרים הייתה חווה צירי לידה או לידה במחסום, כפי שאחת מכל עשר נשים פלסטיניות בהריון חוו בין השנים 2000 עד 2007 (אשר כתוצאה מכך מתו לפחות 35 תינוקות, לפי הלאנסט?

הכותב מפנה למאמר שפורסם בכתב העת הרפואי 'לאנסט' אשר האשים את ישראל בפשעים נגד האנושות, תוך המלצה לפנות לבית הדין הפלילי הבינלאומי. הטענה הבסיסית היא כי המחסומים גורמים לעיכובן של נשים פלסטיניות הרות בדרכן לבית החולים, עד אשר הן נאלצות לעיתים ללדת במחסום עצמו. במכתב למערכת הלאנסט, הגיב פרופ' ארתור אידלמן – מי שהקים וניהל את מחלקת רפואת הילודים והפגים בבית החולים שערי צדק – לטענות שעלו במאמר. בין היתר הוא הראה כי הנתונים במאמר אודות השפעת המחסומים על נשים פלסטיניות (עלייה דרמטית בלידה בבית) מנוגדים לנתונים המתפרסמים על ידי משרד הבריאות הפלסטיני. כמו כן, טוען אידלמן, גם אם היינו מקבלים את הנתונים שפורסמו בלאנסט כנכונים, הרי שמדובר בסך של 0.016% מהלידות באותה תקופה, וזאת מבלי שבמאמר הופיעו נתונים כלשהם המצביעים על סיבת המוות של היילודים. תגובה נוספת למאמר ציינה כי המאמר עצמו מתעלם לחלוטין מהרקע להקמת המחסומים ושיקולי הביטחון של ישראל, ובינהם גם מקרים בו מחבלות התחפשו לנשים הרות.

ומבלי לוותר על המסורת, בהמשך המאמר בהאפינגטון פוסט מואשמת ישראל בירידה במספר הנוצרים בבית לחם בפרט ובשטחים בכלל, שני נושאים אליהם, כאמור, התייחסה 'פרספקטיבה' בהרחבה. ולכן נזכיר לסיום גם לו, כי אוכלוסיית הנוצרים במזרח התיכון ירדה מ-20% ל-5% במאה האחרונה, ואילו המקום היחיד בו הנוצרים אינם נכחדים אלא מתרבים, הוא ישראל.