מה עשתה ישראל בשביל הפלסטינים?

חנן עמיאור


עודה בשאראת טוען ש-50 שנה ישראל לא עשתה דבר בשטחים "חוץ מפשיטות באמצע הלילה, מעצרים, ולקינוח – הצגות של מסתערבים". אז הכנו לו רשימה.

                                                              נוסדה אחרי הכיבוש. אוניברסיטת ביר זית

ביום ראשון השבוע, אגב שטיחת טיעונים בעד זכות השיבה של פליטים פלסטיניים לישראל, קבע הפובליציסט עודה בשאראת ("לפלסטיני כואב פחות", 'הארץ', 16.8) קביעה ראויה לעיון, ולפיה:

 

בשטחים הכבושים, שבהם ישראל כבר כ–50 שנה שולטת על חלק ניכר מהפליטים, לא נעשה דבר חוץ מפשיטות באמצע הלילה, מעצרים, ולקינוח – הצגות של מסתערבים.

 

אלא שהמציאות ההיסטורית של קורות הפלסטינים החיים בשטחים שנכבשו בידי ישראל לפני כחמישים שנה, קובעת קביעה אחרת. לפי הנתונים, לא זו בלבד שנעשו על ידי ישראל, השולטת בשטח, דברים רבים לטובת האוכלוסייה הפלסטינית, אלא שתוצאותיהם כה מובהקות עד שאינן מותירות כל מקום לספק באשר לכך, ושמות ללעג את קביעתו חסרת השחר של בשאראת.

 

והתוצאות, בין היתר על פי מחקר שערך הפרופ' אפרים קארש, ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון בקינגס קולג' בלונדון, הן אלה:

 

כלכלה

ה"כיבוש" החל בסוף שנות השישים. במרוצת שנות השבעים השיגו הפלסטינים תושבי יו"ש את קצב הצמיחה הרביעי במהירותו בעולם, לפני "פלאים" כדוגמת סינגפור, הונג קונג או קוריאה, הרבה לפני ישראל בעצמה. איך זה קרה? יתכן שיש לכך קשר כלשהו לעובדה שמספר הפלסטינים שעבדו, התמקצעו והתפרנסו בישראל, קפץ מאפס בשנת 1967, ל-66,000 בשנת 1975, ול-109,000 בשנת 1986, עובדים שהיוו, בממוצע, כארבעים אחוזים מכוח העבודה הפלסטיני. ומה בדבר יתר כוח העבודה הפלסטיני, שלא נקלט בעבודה בישראל? עבורם נוסדו בשטחי יו"ש תחת השליטה הישראלית, קרוב לאלפיים תוכניות תעשיה שהעסיקו קרוב לחצי מכוח העבודה הפלסטיני. עד ימינו אלה, חרף התנגשויות הדמים לאורך הדרך, מתמידה ישראל במדיניות עידוד התפתחות הכלכלה הפלסטינית ביו"ש באמצעות סיוע בהקמת מרכזי תעשיה חדשים, שאת הקמתם מלווה ישראל בסיוע צמוד ולהם היא מקימה את כל התשתיות וצירי הגישה העוברים בשטחיC . "אני מרגיש שהיתה הבנה ותמיכה מלאה לאורך כל הדרך מצד המנהל האזרחי", ציין הרב קונן, מנהל ארגון AFD ביהודה ושומרון, הבונה בימים אלו פארק תעשיה חדשני סמוך לבית לחם. "כשקמו אתגרים שכבר לא היו בשליטתי, הקצינים הרלוונטיים היוו מענה והיו שותפים במציאת פתרונות". ואליו מצטרף גם ד"ר סמיר חזבון, מנהל לשכת המסחר בבית לחם, בהכריזו כי "אנו מעריכים את כל התמיכה והעזרה של המנהל האזרחי בכל תהליך הפרויקט".

 

לעובדים אלו, הנקלטים בתעשייה הפלסטינית המתפתחת תחת השליטה הישראלית, יש להוסיף עוד עשרות אלפי פלסטינים המועסקים ומתפרנסים בישובים יהודיים ביו"ש מזה שנים רבות ובכך תומכים בכלכלה המקומית.

 

כך צמח לו התל"ג לנפש ברחבי יו"ש מ-$165 בשנת 1968, כשהחל ה"כיבוש" שבו "דבר לא נעשה", ל-$1340 בשנת 2005, (לעומת עיראק, בה התפתח התל"ג לנפש בתקופה המקבילה ל-599$, לתימן שהתפתחה ל-$604, או למצרים, בה עמד על $1255). עד שנת 1999 ההכנסה הפלסטינית לנפש כמעט הכפילה את ההכנסה לנפש בסוריה, הכפילה ביותר מפי ארבעה את ההכנסה לנפש בתימן והשיגה ב-10% אף את ההכנסה לנפש בירדן. רק לבנון ומדינות המפרץ העשירות בנפט, הקדימו את האוכלוסייה הפלסטינית, שבתחילת ה"כיבוש" עמדה הכנסתה לנפש יותר מאלף אחוזים לאחור.

 

תוספת כוח משמעותית נוספת לכלכלה הפלסטינית, ניתנת באמצעות תשלומי ביטוח לאומי בהיקף מיליארדי שקלים בשנה למאות אלפי תושבי מזרח ירושלים, ש"נכבשו" לפני קרוב לחמישים שנה, ולעוד עשרות אלפי ערבים מסתננים מיו"ש, אשר לדברי מנכ"ל הביטוח הלאומי, פרופ' יוחנן שטסמן, נהנים אף הם בעורמה מקבלת הקצבאות.

 

בריאות

בין השנים 1970-1990, שנותיו הראשונות והקשות של ה"כיבוש", צנחו שיעורי התמותה בקרב הפלסטינים ביו"ש וברצועת עזה בכשני שלישים, בעוד שבמקביל, זינקה תוחלת החיים – 48 שנות חיים בממוצע בשנת 1967 – ל-75.4 שנים בממוצע בשנת 2013, יותר מאשר בעיראק (71.1), או תימן (64.4). תוכניות בריאות ישראליות הפחיתו את אחוזי תמותת התינוקות הפלסטיניים בשטחים מ-60 תמותות לאלף לידות בשנת 1968, ל-15 תמותות לאלף לידות בשנת 2000 (בהשוואה לעיראק, בה עמד שיעור התמותה בשנת 2000 על 64 לאלף לידות, למצרים בה עמד על 40 לאלף, לירדן עם 23 תמותות לאלף לידות, ולסוריה בה נפטרו 22 תינוקות בכל אלף לידות). תוכנית חיסון ישראלית שיטתית, הכחידה מהשטח גם מחלות ילדות קשות שנפוצו עד אז, כפוליו, שעלת, טטנוס וחצבת.

 

לצד כל אלה ישנם גם, לאורך השנים, כל אותם מאות ואלפי מקרים בהם הועברו פלסטינים מיו"ש ומעזה, לשם קבלת טיפול רפואי מתקדם ומציל חיים בבתי חולים ישראליים, על אף שאינם משלמים דמי ביטוח בריאות.   

 

תשתיות

מומחים רבים תולים את העליה הדרמטית ברמת הבריאות ותוחלת החיים של הפלסטינים, בשיפור התשתיות בידי ישראל. בעידוד, ליווי הכוונה וסיוע ישראליים, מוקמים ברחבי יו"ש מתקני טיהור שפכים, ("אני מאוד מרוצה מהפרויקט והעבודה מול מנהלת התאום והקישור הייתה טובה מאוד", ציין לאחרונה הנס מטיסן, האחראי על פרויקט הקמת מתקן כזה ליד שכם מטעם חברת קינטיקס).

 

ישראל גם מקדמת הסדרה של סגירת אתרים פיראטיים להטמנת פסולת והקמת אתרים מוסדרים, העומדים בסטנדרט מודרני מחמיר. כדי לפתור את בעיית המחסור במים לשתיה, מקימה ישראל עבור הפלסטינים תושבי יו"ש, ליד העיר חדרה, מכון מודרני להתפלת מים בטכנולוגיה מתקדמת, שיבטיח להם את שאין לשכניהם ממדינות ערב השכנות אלא בחלומותיהם: מים מותפלים ברמה גבוהה שאינם נגמרים לעולם. במשך השנים עסקה ישראל גם במאמץ רצוף לחיבור כפרי יו"ש הפלסטיניים לרשת החשמל של ישראל, ולתחזוקת תשתית החשמל ושדרוגה. בתוך עשרים שנות "כיבוש" זינק אחוז הפלסטינים המחוברים לרשת החשמל מסביב לשעון, מ-20.5% בשנת 1967, ל-92.8% בשנת 1986. 83.5% מהפלסטיניים ביו"ש ובעזה נהנים מנגישות מלאה למים זורמים, בהשוואה ל-4% בלבד בשנת 1967 הזכורה לטוב, השנה האחרונה לפני שהחל ה"כיבוש".

 

חינוך

בעשרים השנים הראשונות, בהן טוען בושאראת שדבר לא נעשה זולת פשיטות ומעצרים, הצמיחה יד נעלמה גם את מערכת החינוך הפלסטינית. בשנים שבין מלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה, עלה מספר הילדים ההולכים לבית הספר ב-102%, מספר הכיתות זינק ב-99% וכל זאת בשעה שהאוכלוסייה עצמה צמחה ב-28% בלבד. יוצא שתוצאת ה"כיבוש", מבחינה חינוכית, היתה דו שלבית: בשלב הראשון נוצל ה"כיבוש" כדי לאסוף את הילדים מהרחובות ומשטחי המרעה והפלחה ולהכניסם למסגרת לימודית. בשלב הבא, לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, נוצלה ביתר קלות מערכת החינך החדשה לשם הסתת התלמידים לשנאת יהודים, להתכחשות לזכותה של ישראל להתקיים, להכחשת שואה, ולתאוות רצח יהודים על רקע דתי.

 

ומה בדבר החינוך הגבוה? ובכן, בראשית ימי ה"כיבוש" לא היתה ביו"ש ובעזה ולו אוניברסיטה אחת. בתוך כעשרים וחמש שנה נפתחו בשטחים שבעה מוסדות להשכלה גבוהה, ולומדים בהם קרוב לעשרים אלף סטודנטים. כך צנח שיעור הבערות ל-14% בלבד, הרחק מ-69% במרוקו, 61% במצרים, 45% בתוניסיה, או 44% בסוריה.      

 

התמונה הכללית ברורה: לפני שהחל ה"כיבוש", חי הפלסטיני הממוצע את חייו בפרמטרים פחות או יותר מקבילים לרמת המחיה של שאר בני האומה הערבית במדינות השכנות. מאז ש"נכבש" הוא מת פחות בלידתו ופסק מלחלות במחלות ילדות שניתן לדכא באמצעות תוכניות חיסון לאומיות. כילד, הוא נאסף מהרחוב לבית הספר וכסטודנט, עומדת לפניו אפשרות, שלא עמדה בפניו קודם לכן, להמשיך ללימודים גבוהים. נגישותו לחשמל ולמים נקיים נעשתה מלאה, שפכיו מטוהרים בטכנולוגיה מודרנית ופסולתו אינה נערמת, נשרפת ומעשנת בצדי הדרכים, מרעילה את ריאותיו בעשן ובחלקיקים, אלא נטמנת כמקובל בעולם המתקדם. הוא מועסק בכלכלה החזקה והמתקדמת באזור, חלק נרחב מבני עמו זוכה לקצבאות ביטוח לאומי ולנגישות מלאה למערכת רפואה מהמתקדמות בעולם, ובשנות הכיבוש נוספו עוד עשרות שנים לתוחלת חייו, שעל איכותם ועל אורכם יכולים אחיו בני האומה הערבית, אזרחי הארצות השכנות, רק לחלום.

 

האם המצב מושלם? לא. אבל הוא בוודאי טוב יותר בהשוואה לימי טרום "הכיבוש", בכל פרמטר. עודה בשאראת, ממקום מושבו הנוח בכפר יפיע, סמוך לנצרת, לא רואה את כל אלה אלא רק פשיטות ליליות, מעצרים והצגות מסתערבים. שיתעניין אצל תושבי יו"ש הפלסטינים. אולי יופתע לשמוע שקרו עוד כמה דברים.    

הוסף תגובה

תגובה
שם
דוא"ל

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים