מיהו פאשיסט?

Presspectiva

ידיעות אחרונות הטילו על אורי משגב לכתוב מאמר בנושא "האם מדינת ישראל הופכת לפאשיסטית?" ("הפאשיזם לא יעבור! או שכן", 15.10.10). בעוד משגב השתדל לעטוף את המאמר באצטלה של עיתונאות חוקרת, הוא למעשה ירה קודם את החץ ולאחר מכן סימן את המטרה. כבר בפסקה השניה רשם משגב:

השמאל הישראלי נהג במשך השנים לצעוק את סיסמת הקרב "הפאשיזם לא יעבור!" אבל השמאל הולך ונמחק, והפאשיזם הולך ועובר.

כבר לא צריך את המאמר; משגב פסק שהפאשיזם כבר כאן, ועל הדרך סימן את המחנה הפאשיסטי.

לא היינו מתעסקים במאמר אם הוא היה בסך הכל פירוט דעותיו הלגיטימיות (והמוכרות) של משגב. אולם דווקא בגלל שהוא ארוז כמאמר רציני, סקרן וחוקר, המגמתיות שלו בולטת עוד יותר, מה גם שעולה ממנו ריח רע של רמיזות וקישורים בעייתיים.

ראשית, כישוריו של משגב כעיתונאי שמסוגל בכלל לחקור משהו מוטלים בספק כשהוא כותב לגבי פציעתו של פרופ' זאב שטרנהל בעקבות הנחת מטען מחוץ לביתו:

חשד המשטרה כוון לגורמי ימין קיצוני, אך עד כה לא הופלל איש.

מעניין מה היתה אומרת על זה הפרקליטות המנהלת משפט נגד יעקב (ג'ק) טייטל אשר נעצר, נחשד ומואשם כי הוא זה שהניח את המטען מחוץ לביתו של שטרנהל. לא צריך להיות עיתונאי כדי לדעת את זה, אלא סתם להתעניין בחדשות.

שנית, רוב המרואיינים והמצוטטים במאמר מגיעים מאותו צד של המפה הפוליטית והאידיאולוגית (כמו רוברט פקסטון, זאב שטרנהל, ספי רכלבסקי, נעמי חזן ויולי תמיר), כך שבעצם משגב משוחח עם אנשים המסכימים מלכתחילה עם הפרמיס שלו ועל כן התוצאות ידועות מראש (אנחנו גם לא מתעכבים על חלק מהדברים ההזויים היוצאים מפיהם של המרואיינים, כמו למשל דבריו של פקסטון שהיעדר זכויות אדם בישראל נובע מ"מעבר של מרכז הכובד באוכלוסיה מהיהודים האירופים, נושאיה העיקריים של המסורת הדמוקרטית, לטובת יהודים מצפון אפריקה וממקומות אחרים במזרח הקרוב, האדישים למסורת זו").

אך מה שמטריד ביותר במאמר הוא הקישור שנעשה בין חלק מהציבור הישראלי לבין הנאציזם. המאיירת יעל בר הוסיפה למאמר פרשנות מצוירת משלה לנושא הדיון: ציור של תעודת זהות ישראלית, כאשר ברקע הסמל של תנועת "כך" ומאחוריו סמל הנשר ששימש את הרייך השלישי:

ובסוף המאמר נעמי חזן מפיקה את הפנינים הללו:

המצב בישראל מזכיר לי את השיר הידוע של מרטין נימלר על גרמניה של שנות השלושים: קודם באו לקחת את הקומוניסטים, אבל אני לא קומוניסט אז שתקתי. אחר כך באו לקחת את היהודים, אבל אני לא יהודי אז שתקתי. אחר באו לקחת את הקתולים, אבל אני פרוטסטנטי… וכך הלאה.

אם נחליף את השמות האלה נקבל אנלוגיה מדויקת: קודם תקפו את הערבים, אבל אני לא ערבי אז שתקתי. אחר כך תקפו את פעילי זכויות האדם, אבל אני לא כזה אז שתקתי. אחר כך תקפו את אנשי האקדמיה… וכך הלאה. בסופו של דבר המתקפות האלה יגיעו אל כולנו אבל יהיה מאוחר מדי […]

אולי כדאי להזכיר לנעמי חזן, לאורי משגב, ליעל בר ול"ידיעות אחרונות" שבשירו של נימלר, הכוונה ב"באו לקחת" היא "רצחו והשמידו". במדינת ישראל עדיין אין משטר אשר רוצח אוכלוסיות שלמות באופן שיטתי כפי שעשו הנאצים. לעומת זאת, הדמוקרטיה בישראל מאפשרת לא להסכים, להתווכח עם, ולתקוף (במובן הבלתי אלים של המילה כמובן) ערבים, פעילי זכויות אדם ואקדמאים, כמו גם מתנחלים, דתיים, חרדים ונהגי מוניות. זוהי המציאות עליה מקוננת חזן, והיא טרם הגיע למצב בגרמניה של שנות ה-30. חזן, באופן בוטה וישיר, מכלילה את כל מי שלא בצד שלה של הוויכוח ביחד עם הנאצים. השוואה זו, כמו ההסכמה של משגב עם הדברים, מעוררת חלחלה ומטרידה ביותר.

 

הוסף תגובה

תגובה
שם
דוא"ל

one × 3 =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים