עירתנו (ספוריה) בוערה כולה

חנן עמיאור

מה בדיוק קרה בכפר ספוריה שבגליל התחתון במלחמת העצמאות? על פי מוחמד ברכה, משהו שמזכיר סיפורי שואה. בדיוק את הסיפור הזה זכו לקבל קוראי 'הארץ', ללא שמץ ביקורת או איזון בדמות הקשר היסטורי או ציטוט מהספרות המחקרית. כי מה חשוב יותר מחיזוק נרטיב "הנכבה"?

 

KNESSET MEMBER MUHAMMAD BARAKEH

מוחמד ברכה (פלאש 90)

 

כתבת השער של מוסף 'הארץ' ב-21.11, הוקדשה לראיון חגיגי ומקיף עם יו"ר מפלגת חד"ש, ח"כ מוחמד ברכה, לרגל פרישתו מהכנסת ("עוד לא אבדה תקוותו. ראיון פרישה עם מוחמד ברכה"). מן הראיון עולה במובהק שהחוויה המעצבת בחייו של ברכה, החזקה והמכוננת ביותר, אירעה בכלל לפני שנולד, והיא "הנכבה" הפרטית של משפחתו, שגורשה במלחמת העצמאות מכפרם הגלילי ספוריה אל העיר הסמוכה שפרעם, בה נולד כעבור שבע שנים. ברכה מספר ב'הארץ' סיפור מזעזע, דומה להפליא לקשים שבסיפורי יהודי אירופה על קורותיהם בשואה, ומותיר את הקוראים בחוסר נוחות למשמע תלאות משפחתו.

אבל מה באמת קרה בספוריה במלחמת העצמאות? גם אם עדויותיו של ברכה, שהובאו ב'הארץ' ללא כל הסתייגות, אכן נחוו על ידי משפחתו באופן הזה, האם לא נמצא טעם לאזן את תיאורי האירועים בספוריה בחורף 1948 עם העולה מהתעודות ההיסטוריות, המספרות סיפור שונה בתכלית מסיפורו הקורבני של ברכה?

את הריאיון מלווה צילום מרכזי, המשתרע על פני עמוד שלם, ובו נראה הפליט ברכה כורע אל מימי המעיין בחורבות ספוריה וחופן את מימיו בידיו. "המקום הראשון שאליו לקחתי את כל שלושת ילדי אחרי שנולדו, ישר מבית החולים," מסביר ברכה לכתב גידי וייץ, "הוא המעיין בספוריה. אנחנו מוסלמים, לא נוצרים, אבל עשיתי להם טקס טבילה. וכמו שאני מכיר את הילדים שלי, הם יעשו אותו דבר עם הילדים שלהם".

וייץ מתאר כיצד "נחרתו בתודעתו בעוצמה" הסיפורים שסיפרו לברכה בילדותו על המקום "אותו הוא מגדיר עד היום 'בית שלי'". הוא מתאר את המפתח הישן והגדול לבית החרב בספוריה, הנמצא עדיין ברשות אביו של ברכה בשפרעם. ומצטט את ברכה כמתאר את המלחמה כך:

יש סיפורים מסמרי שיער על מה שקרה בנכבה, סיפורים שסיפרה לי אמא שלי. על טבח, הרג, אונס. חלקם נכונים, חלקם לא נכונים. סיפור שעבר במשפחה הוא על קבוצת אנשים שהתחבאה במערה של ספוריה בזמן המלחמה. היתה תינוקת בת כמה חודשים שבכתה. ואמא שלה, שהיא למעשה סבתא שלי, ניסתה להניק אותה, אבל לא היה לה חלב ולא היו מים זמינים. אחת הנשים המבוגרות אמרה לה: 'אם היא תמשיך לצרוח יגלו אותנו. תחנקי את התינוקת למוות'. סבתא שלי השיבה: 'איך אני יכולה לעשות דבר כזה?' והיא שאלה אותה: 'את רוצה שכולנו נמות?' אמא שלי, שהיתה אז בת עשר, זחלה מהמערה לבית והביאה לה מים.

טבח, הרג, אונס, מחשבה לחנוק למוות תינוקת שהוחבאה במערה מהחשש שמא בכיה יסגיר את המתחבאים לחיילים; גם אם אכן אלו הסיפורים עליהם גדל ברכה, וגם אם "חלקם נכונים" כדבריו, הרושם העולה מהם, כאילו היתה קהילת ספוריה קורבן תמים ואומלל לזוועה הציונית הקלגסית, אינו נתמך במקורות ההיסטוריים. אם כבר, אז להיפך. ומכיוון שברכה גולל ב'הארץ', באין מפריע, היגד אחד של האירועים, נשלים אותו כאן באמצעות תיאור קצר של מה שקרה בספוריה בעיצומו של חורף 1948, בזמן מבצע "דקל" של צה"ל לכיבוש הגליל המערבי והתחתון, מידי צבא ההצלה הערבי.

בספרו "לידתה של בעיית הפליטים 1947-1949", מתייחס ההיסטוריון פרופ' בני מוריס בהרחבה למה שקרה בכפרי הערבים בגליל בזמן מלחמת העצמאות. אותו בני מוריס שכונה ב'הארץ' "חלוץ חוקרי העימות הישראלי פלסטיני, אחד ההיסטוריונים הישראלים הבולטים של דורו".

מוריס מתאר את מהלכי קרבות צה"ל בכוחותיו של פאוזי אל קאוקג'י הלבנוני, מפקד צבא ההצלה הערבי. צבא ההצלה הערבי הורכב מערבים מכל מדינות האזור שהתארגנו תחת פיקודו של קאוקג'י ופלשו לגליל כדי לסכל את תוכנית החלוקה ולכבוש שטחים מידי צה"ל. כפר ספוריה (צפוריה בלשונו של מוריס) מתואר בספרו ככפר עוין ואלים במיוחד, שהיווה למעשה מעין בסיס גדול לכוחותיו של צבא ההצלה הערבי. מוריס מתאר (עמ' 269) איך סייעו תושבי ספוריה לאנשיו של קאוקג'י, איך במאורעות 1936-1939 התנכלו קשות לישובים היהודיים שסביבם, וכמה חזקה היתה ההתנגדות שגילו לכוחות צה"ל בזמן המלחמה. "הכפר", כותב מוריס, "רשם לחובתו מסכת ארוכה של פעולות נגד הישוב היהודי" (עמ' 321).

לפי מוריס, כפרים ערביים שכנים לספוריה, למשל דבורייה ואכסאל, לא גילו התנגדות, או גילו התנגדות חלשה יחסית, ולכן לא פונו מיושביהם והם עומדים על תלם עד עצם היום הזה.

מוריס מתאר בפרוטרוט (עמ' 322) איך, בראשית ינואר 1949, הוצאו כל מי שנותרו בספוריה לאחר הקרב הקשה על טיהורו מכיסי התנגדות וכוחות חמושים של צבא ההצלה הערבי, והוסעו במשאיות לעילוט, נצרת, אל רינה וכפר כנא. "אדמות הכפר", כך מוריס, "חולקו בפברואר: 1500 דונם לקיבוץ שדה נחום, 1000 דונם לקבוצת חפציבה, 3795 דונם הוקצו לקיבוץ הסוללים שהוקם בהמשך, ביולי אותה שנה."

כלומר, לפי מחקרו של מוריס, לא היו לא שוד ולא ביזה ולא אונס ולא רצח. לכבודם של ערביי ספוריה יאמר שהיה זה קרב דמים עיקש מול יריב שסירב להיכנע, ומוריס לא מצא כל הוכחה שהוא הסתיים בפשעי המלחמה שסופרו לברכה בילדותו ושהוא מוסיף לספר לילדיו. יתכן שבמהלך הקרב אכן התחבאו אזרחים במערה וחששו להימצא על ידי כוחות צה"ל, אבל כל זה אינו משנה את העובדה שתושבי ספוריה היו מחבלים פעילים וידועים לשמצה ברחבי הגליל היהודי במשך למעלה מעשור שנים לפני המערכה המכריעה ב-1948, בה ניהלו קרב קשה ועיקש עם צה"ל ולכן הועלו על משאיות והוסעו כמה קילומטרים לעיירות הערביות שסביבם ויושבו בהן מחדש. לו היו בעלי מוניטין פחות מפוקפקים של פרעות בישובים היהודיים בסביבה בשנים שקדמו למלחמה, ולו היו נכנעים מוקדם יותר בקרב על הגליל, כנראה לא היו מגורשים (כמו שכניהם בדבורייה ואכסאל) והיו יכולים ללגום את מימי המעיין של ספוריה גם בלי לנסוע אליו משפרעם הסמוכה אליה נאלצו לגלות.

אבל ב'הארץ' אין כל זכר לצד הזה של ההיגד. אולי כי יש כאן סיפור טוב על "הנכבה". אחד כזה שחבל לעמת או להצליב עם העובדות. הן עלולות להרוס אותו.

 

הוסף תגובה

6 תגובות

  1. Ilan.s

    הבסיס לסכסוך המוסלמי יהודי היה ותמיד ישאר דתי !
    את הטלאי הצהוב המציאו המוסלמים אחרי הכל,כ-1500 שנה לפני הנאצים

    הגב
    • טובה

      זו תגובה מכוערת כמו התיאור של ברכה.יהודים חיו בארצות האיסלם מאות בשנים, עם טלאי ובלעדיו,גם בתקופה הנאצית וגם לאחריה והמציאות בינינו לבינם מספיק קשה גם בלי להכניס לתבשיל את הנאצים.

      הגב
      • הערה למר טובה

        אש"ף בחר בחוסייני למנהיג המופת של התנועה בזכות היותו נאצי בכיר, גרופן פיהרר באס. אס, אחראי אישית לשילוחם של מאות אלפי יהודים למחנות מוות. אינכם מוכנים לבחון את עברכם וקשריכם לנאצים, להפך, הם לכבוד לאש"ף ('המתון') שבוודאי אהוד עליך. לא במפתיע, לא מזמן שיבח אבו מאזן את חוסייני כדמות מופת ומודל לכולכם לדבריו.

        הגב
  2. ניב

    חנן היקר,
    המאמרון הנ"ל חשוב, אך מיטיב ועושה חסד לא מוצדק עם ערביי ספורי.
    o בתקופת המרד הערבי (1936-1939) לקחו תושבי הכפר ספורי חלק פעיל במאבק נגד היישוב היהודי (קישור 2) , לאחר החלטת האו"ם על חלוקת הארץ (1947) שימש הכפר כבסיס לכנופיות רצח (קישור 3) ובמהלך מלחמת השחרור (1947-1949) ניהלו אנשי הכפר התקפות על ישוביי הסביבה (קישור 4).
    o לאחר כשלון ההתקפות וכיבוש הכפר ב"מבצע דקל" ניטש הכפר (קישורים 3,4). חלק מתושביו נמלטו ללבנון (קישורים 1,2,3) וחלקם שבו לשטח ישראל שקמה ואף קיבלו ממנה אדמות (קישור 1).
    1. http://www.haaretz.co.il/magazine/dining/1.1869557
    2. http://heb.rslissak.com/archives/424
    3. http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=5427
    4. http://www.snunit.k12.il/www_teva_trips/gan27.html

    הגב
    • קורא

      מה לך כי תלין על תושבי ספורי? הם נאבקו מאבק עיקש ואמיץ נגד תנועת התנחלות, שלבסוף נישלה את עמם מאדמתו. היה זה אך מוצדק להיאבק בבריטים במרד הגדול של 1936-1939, ולנסות לסכל בפעילות חמושה את כוחות הטרנספר של היישוב ב-1947-1949.

      הגב

תגובה
שם
דוא"ל

three × 2 =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים