שיעור בהיסטוריה מאת המורה אורי משגב

חנן עמיאור

משגב מתאר את עצמו כעיתונאי וכמורה. השבוע חבש את שני הכובעים, והעביר לקוראי עיתון 'הארץ' שיעור בהיסטוריה. אתם מוזמנים לנחש את רמת השיעור

 

מצרים מושעית מהלידה הערבית בעקבות הסכם השלום עם ישראל. פסגת הליגה הערבית, 1978 (צילום: מתוך אתר אל-אהראם)

מצרים מושעית מהליגה הערבית בעקבות הסכם השלום עם ישראל. פסגת הליגה הערבית, 1978 (צילום: מתוך אתר אל-אהראם)

 

לאחר שיעור בספרות אותו לימד אורי משגב את קוראי 'הארץ' לפני חודשים אחדים, מגיע תורו של שיעור בהיסטוריה.

במאמר שכוון נגד התייצבות ח"כ ינון מגל לצד חברות הגז ("ינון מגל, אידיוט שימושי בשרות חברות הגז", 7.7), הזכיר משגב שמגל בירך את חברת נובל אנרג'י על שבחרה להשקיע בארץ למרות יוזמות החרם, אבל לעג למגל על שאינו מבין, כביכול, את מקורות החרם. כך משגב:

החרם שעודד העולם הערבי הוסר עם החתימה על הסכמי אוסלו, שמגל וחבר מרעיו כל כך מתנגדים אליהם.

למרבה אי הנעימות, שוב נאלצת 'פרספקטיבה' לתקן קלות את המורה משגב.

החרם הערבי נקבע על ידי הליגה הערבית בשנת 1945 נוכח התעצמות הכלכלה העברית בא"י והוחל על כל המדינות החברות בליגה. בשנים 49'-50', לאחר התבוסה במלחמת העצמאות, החרם הורחב והודק. אבל כיוון שראשיתו אינה קשורה לאוסלו, גם גוויעתו לא קשורה לאוסלו, לא בזמן ולא בסיבה.

הסדק המשמעותי הראשון בחרם פרץ בשנת 1977 – 16 שנים לפני אוסלו – אז ביטלה מצרים את השתתפותה בחרם, בהתאם להתחייבות שנכללה בהסכם השלום (סעיף 3.3 בהסכם). החרם המשיך להתפורר בשנת 1991, כשבעקבות ההגנה האמריקנית מפני עיראק במלחמת המפרץ הראשונה, ביטלו מדינות המפרץ הפרסי באופן שקט את השתתפותן בחרם, והוסיף עוד להתפורר בשנת 1994, כשגם ממלכת ירדן התנערה ממנו, כמתחייב מהסכם השלום שכרתה עם ישראל (סעיף 5.2 בהסכם).

הליגה הערבית, כאמור יוזמת החרם, בכלל לא הביעה עמדה כלפי הסכם אוסלו, עקב ויכוח פנימי בין התומכות בהסכם (מצרים וירדן), למתנגדות (עיראק, תימן וסוריה. היו פעם מדינות כאלה).

לאחר שמצרים ומדינות המפרץ פרשו מהחרם לפני החתימה על הסכם אוסלו, וירדן פרשה מיד אחריו אך כאמור ללא קשר אליו, הוא נותר לאורך שנות אוסלו ללא שינוי. דווקא ב-2005, לאחר דיכוי האינתיפאדה השניה, שהיווה מכת מוות סופית להסכם אוסלו, ספג החרם מכה משמעותית נוספת. סעודיה, שעם הצטרפותה לארגון הסחר העולמי חתמה על התחייבות להימנע מהחרמת כל מדינה חברה בארגון לרבות ישראל, פרשה ממנו, וכמוה בחריין, שהסכם סחר חופשי עליו חתמה עם ארה"ב, כלל התחייבות להפסקת החרם על ישראל.

זאת אומרת שאם בכל זאת מחפשים קשר בין החרם הערבי להסכם אוסלו, מגלים קשר הפוך. החרם נחלש לפני ההסכם ולאחר שלמעשה בוטל, אבל קפא על שמריו בשנים שבהן היה בתוקף.

'פרספקטיבה' פנתה לאורי משגב כדי לשאול האם גם הפעם, כמו בשיעור הספרות שהעביר על "מובי דיק", ירצה לטעון שהוא "סבור שאכן היה מקום לחדד את הניסוח".

'פרספקטיבה': אורי משגב, שלום. מדבר חנן עמיאור מ'פרספקטיבה'…

אורי משגב: אני לא מעוניין להגיב. תודה.

 

 

הוסף תגובה

5 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    שכחתם עוד ציון דרך משמעותי התומך בעמדה שמוצגת כאן :שנת 1989:
    מצרים הוחזרה לארגון ב-1989, 10 שנים לאחר שהודחה ממנו (בעקבות הביקור בישראל של סאדאת כחלק מהסכם השלום עם ישראל כפי שכתבתם מתחת לתמונה) ובאותה שנה חזר מטה הארגון לקהיר.

    הגב
  2. אחד

    כרגיל – עובדות לא מטעות את מי שלא רוצה לראות את המציאות. יש להסביר לאותם דוברי שטויות שמצוצות מהאצבע – ש- "סליחה שטעיתי" הרבה יותר טובה מאשר – "אני אמרתי ולכן זה נכון"

    הגב
  3. LDR

    אם הסכם אוסלו ספג מכת מוות סופית בשנת 2005 לאחר דיכוי האינתיפאדה השניה, מדוע ממשלות ישראל (מאז 2005) ממשיכות להתנהל אל מול הרשות הפלסטינית כאילו הסכם אוסלו עדיין שריר, קיים ומחייב ?

    הגב
  4. אמיר

    זה עניין איד להעביר ביקורת עניינית, להסב תשומת לב לטעויות וכשלים באתיקה עיתונאית. אני אישית צרכן נלהב של מחקרי תקשורת. אבל זה דבר לגמרי אחר לבזות או להשתלח או סתם לעלוב בעיתונאי. אם הביקורת עניינית חזקה עליה שתעשה את העבודה. אך אם יש צורך להוסיף בפתח דברי עלבון.. זה מוציא את החשק לקרוא את הביקורת ומרוקן אותה מאמינות ודרך ארץ. מוציא את החשק לקרוא. תגרנות אינטלקטואלית היא עדיין תגרנות

    הגב

תגובה
שם
דוא"ל

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים