שיעור קצר ותכליתי במניפולציה עיתונאית מאת ב. מיכאל

חנן עמיאור

ב. מיכאל מצטט מהצעת החוקה של איש מפלגת חרות יוחנן בדר, כדי להוכיח לקוראי 'הארץ' ש"פעם היו כאן בני אדם. גם בימין", לעומת ה"גזענים שאיבדו את צלם האדם" של היום. אבל ב. מיכאל בנה על דבר אחד: שאף אחד לא יטריח עצמו לקרא את חוקת בדר. הוא טעה

 

ב. מיכאל (פלאש 90)

ב. מיכאל (פלאש 90)

 

בעל הטור מיכאל בריזון מאוכזב מ"יהודי ישראל", על שהם "רותחים מזעם וסמוקים מעלבון" נוכח התעקשות הפלסטינים "להניף נס מרד נגד כובשיהם", כלומר לרצוח אזרחים. בטור שפרסם ב'הארץ' ("ביריוני הבית הפוסט-יהודי", ב. מיכאל, 13.11), הוא גם לועג לרכיב היהודי המרכזי בזהות העצמית של "יהודי ישראל", "שהרי כידוע, הזכות לעשות את כל אלה (להרים נס מרד, ח"ע) שמורה רק לנו. רק למי שנולד לאם הנכונה, או טופל בידי כוהני האל הנכון."

אבל בריזון לא כאן רק בשביל ללעוג, אלא גם כדי להוכיח את "יהודי ישראל" תוכחה ניצחת. ואכן, "לא תמיד היינו כאלה", מתרפק בריזון. "ידענו פעם ימים יפים יותר, ערכים נעלים יותר, ואפילו נבחרי־עם נאורים יותר."

ואיך להוכיח את "יהודי ישראל", שלפני שראו עצמם כבעלי זכויות על הארץ מתוקף היותם יהודים והחלו לכעוס על פיגועי הפלסטינים, ידעו ימים יפים יותר, החזיקו בערכים נעלים יותר ובנבחרי עם נאורים יותר? לשם כך שולף בריזון מגנזך המדינה הצעת חוקה שניסח בשנת 1953 ח"כ יוחנן בדר, איש מפלגת 'חרות', כלומר נבחר ציבור "ימני". ומצטט מתוכה את סעיף 33. כך בריזון:

1. זכאי אדם להתנגד בפועל לדיכוי ולעריצות, ולהתגונן, לפי הצורך, מפני כל התנקשות בלתי חוקית בחייו, בשלמות גופו, בכבודו או בקניינו. 2. חיללה הרשות את זכויות האדם והאזרח, וגם הערובות החוקתיות חדלו למעשה מלהיות למגן לו, יהא המרד לזכות ולחובה לעם, ולכל חלק בקרב העם.

ובריזון מסכם:

יקראו נא בריוני הבית הפוסט־יהודי ונושאי שם ז'בוטינסקי לשווא וטוקבֶּקָאֵי הבִּיבִים, וקוזאקי הגבעות, וסתם גזענים שאיבדו את צלם האדם — וילמדו: פעם היו פה בני אדם. גם בימין.

ובכן, מר בריזון, זאת דרך אחת לקרוא את הצעת החוקה של הח"כ לשעבר בדר.

אבל יש עוד דרך, והיא לצטט דווקא את המילים הראשונות שכתב בדר בפתח הצעת החוקה שלו:

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ברוך הוא אשר הוציאנו מארצות גלויותנו מבית עבדים והביאנו לארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו ולזרענו אחרינו נחלת עולם.

ויש גם דרך נוספת ללמוד על הפער שבין בדר הנאור לבין "יהודי ישראל" הבלתי נאורים של ימינו, והיא לצטט את המשפטים הבאים שבחר לכתוב, גם הם מתוך דברי ההקדמה הקצרים להצעת החוקה שלו:

בשבח והודיה נעלה לפנינו את זכרם של מחדשי גבורות ישראל אשר נטעו בלב עמנו את נכונותו לעמוד להגן על נפשו ולדרוש את זכויותיו בדמם, ואת רגש הכבוד הצבאי ואת אהבת הנשק.

ויש אפילו דרך נוספת, רביעית במספר, להתייחס לחוקת בדר, והיא לצטט את הסעיף הראשון בה, לפיו:

ארץ ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, מעבר מזה ומעבר מזה לנהר הירדן, מני ים ועד למדבר, היא השטח של מדינת ישראל ומולדתו הנצחית של עם ישראל.

או את סעיף 3 ה"מפלה" וה"גזעני", לפיו

יהודי לא יוגלה ולא יורחק מתחום המדינה

אכן, בריזון, פעם היינו נאורים יותר ולא חשבנו על עצמנו כעל מי ש"נולדו לאם הנכונה או טופלו בידי כהן הדת הנכון".

ומה בדבר חוש הכבוד שאנו אמורים לחוש כלפי הנפת הנשק ונס המרד של הפלסטינים, כמצוות יוחנן בדר זכרו לברכה?

סעיף 8 בהצעת החוקה של בדר:

החוק יטיל עונשים על הפצת רגשי בוז או שנאה, על הסתגרות או הטפה לה, מטעמי לאום, גזע, לשון, דת, צבע עור או מוצא עדתי

סעיף 26:

האזרחים זכאים להתאסף יחד ולערוך אספות שקטות ובלי נשק תוך שמירה על דרך ארץ, של הסדר הציבורי ושל זכויות צד שלישי. הרשות המוסמכת רשאית להטיל איסור על עריכת אספה או הפגנה בשים לב לאי חוקיות של מוסדותיה, או לסכנה הנשקפת ממנה לביטחון הציבורי

או סעיף 32, סעיף אחד לפני הסעיף שבחר בריזון לצטט כראיה:

בשעת סכנה בלתי אמצעית עקב התקוממות עממית מזוינת, מותר לקבוע בחוק מיוחד הגבלה של זכויות האזרחים

שלא לדבר על סעיף 57:

הנאמנות למולדת וההגנה עליה – הקדושות בחובותיו של כל אזרח. במסגרת ההכרח של ביטחון המדינה ויעילות צבאית, יוכל החוק להגביל את השימוש מצד החייל בזכויות האזרח

ועוד ועוד.

הדיון כאן איננו בתחום הרעיונות והאידיאות, ולכן לא עוסק כלל בשאלה האם בדר של אז נאור יותר מהימין של היום, או להיפך. הסוגיה שלפנינו נוגעת לשיטת הטענה וההוכחה של בריזון ולאמות המידה המקצועיות והאתיות שלה.

איך בכל זאת הוא הצליח לקחת את הצעת החוקה של בדר ולהפוך אותה להוכחה שנעשינו אתנוצנטריים יותר ונאורים פחות? חזקה עליו שקרא את כולה לפני שפרסם את טורו ולכן היה מודע היטב לאופיה האמתי, המפצח חזור ופצח את עמוד השדרה של טענתו המרכזית.

ההסבר היחיד הנראה סביר, הוא שבריזון גידף את גידופו, כיוון שהרשה לעצמו לקוות שאיש לא יבדוק אותו ויחשוף את המניפולציה חלולת התוכן שהגיש לקוראי 'הארץ' בעמוד הדעות הנחשב.

ובכן, הוא טעה.

 

תגיות
הוסף תגובה

2 תגובות

תגובה
שם
דוא"ל

eighteen + thirteen =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים