שמעון שיפר מבלבל בין מיתוסים לבין מציאות

חנן עמיאור

מה מקורו של הטרור הפלסטיני? האם הגיב שרון "כמצופה" לירי מעזה לאחר ההתנתקות? לרגל עשור להתנתקות, פרסם שמעון שיפר, הפרשן המדיני של 'ידיעות אחרונות', כתב הגנה תקיף על ההתנתקות ועל שרון, אבל יש לו כמה חורים בעלילה

 

"להתמודד עם העובדות ולהניח את המיתוסים", עזה, 2008

"להתמודד עם העובדות ולהניח את המיתוסים", עזה, 2008 (פלאש 90)

 

שמעון שיפר, הפרשן המדיני הותיק של 'ידיעות אחרונות', רואה את מלאת עשור להתנתקות כהזדמנות "להתמודד עם העובדות ולהניח את המיתוסים, שלא לומר השקרים שצמחו ומפרנסים את הלקחים שבעלי עניין מבקשים להנחיל לנו" ("מיתוסים מול מציאות", 21.6, עמ' 24).

במאמרו טוען שיפר שתי טענות מעניינות: אחת לגבי מקורו של הטרור הפלסטיני ואחת לגבי אשמת הממשלות שבאו אחרי ממשלת שרון, בקביעת נורמות תגובה חלשות מדי לירי הרקטות והמרגמות מהרצועה. שיפר הוא מתאבק במשקל כבד, אבל נתגושש עמו על שתיהן:

בתור ראיה תומכת ראשונה בכתב ההגנה שלו על המהלך, קובע שיפר כך:

מי שטוען שעד ההתנתקות גוש קטיף היה גן עדן, טועה ומטעה. מקורו של הטרור הפלסטיני קשור לרצון לסלק את היישות הישראלית מכל השטחים שנכבשו ב-67', ואצל ארגונים רבים מדובר בהכחדת היישות הציונית בכל מקום.

מקור הטרור הפלסטיני קשור לכיבושי 67'?

במקרה הזה, דווקא שיפר הוא זה ש"טועה ומטעה". בכותבו שמקור הטרור הוא בכיבושי 67', הוא למעשה מצטרף לקול דומה להפליא שהושמע לאחרונה בעיתון 'הארץ', לפיו "הכיבוש הוא בית היוצר של הטרור ולא להיפך". 'פרספקטיבה' כבר האירה את האמירה חסרת הבסיס הזו באור ההיסטורי המתבקש, אבל נחזור לשיפר, שלכאורה מתקדם צעד אחד קדימה לעבר האמת, בהזכירו "ארגונים רבים" ששואפים להכחיד את ישראל, אבל למעשה טוען את אותה טענה.

מקור הטרור הפלסטיני אינו קשור לכיבושי 67', כיוון שעיקרו הופיע עוד לפניו ומטרותיהם המוצהרות של כל ארגוני הטרור הפלסטיניים (לא של "ארגונים רבים") הן לתקן, באמצעות טרור, את מה שהם רואים כעוולות 48', ולא את עוולות 67'.

רשימת ארגוני הטרור הפלסטיניים הלוחמים בישראל, כוללת שישה ארגונים פעילים ושלושה ארגונים שפעלו בעבר. פתח (שהתגלגל לתצורתו הנוכחית כגדודי חללי אל-אקצא), החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית העממית לשחרור פלסטין – המפקדה הכללית, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, חמאס, והג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. אליהם יש להוסיף את פתח – המועצה המהפכנית של אבו נידאל, חזית השחרור הפלסטינית וחזית השחרור הערבית, שפעלו בעבר ואינם פעילים עוד.

כל תשעת ארגוני הטרור הפלסטיניים – השישה הפעילים והשלושה שאינם פעילים עוד – אינם קשורים "לרצון לסלק את היישות הישראלית מכל השטחים שנכבשו ב-67'" כדברי שיפר. מטרתם המוצהרת של כל התשעה היא שחרור פלסטין הגדולה, מהים עד הנהר, בכוח הנשק. דווקא המשך המשפט שלו, "ואצל ארגונים רבים מדובר בהכחדת היישות הציונית בכל מקום", מעט יותר מדויק, בתיקון קל. לא "ארגונים רבים" שואפים להכחדת הישות הציונית, אלא, כאמור, כל הארגונים.

והמסקנה המתבקשת: להקמת גוש קטיף לא היה שום קשר ל"מקורו של הטרור הפלסטיני" ולכן שום בעיה לא נפתרה בהתנתקות.

בהמשך מאמרו, מצביע שיפר על מי שהוא רואה כאשמים האמיתיים בהמשך הטרור מעזה:

הבעיה האמיתית קשורה בכך שהממשלות שבאו אחרי הסתלקותו של שרון, לא הגיבו כמצופה נוכח התגברות טרור הרקטות מעזה.

ובהנגדה – אם הממשלות שאחרי ממשלת שרון לא הגיבו כמצופה, ולכן הבעיה האמיתית היא בהן, הרי שממשלת שרון עצמה כן הגיבה כמצופה ולא בה הבעיה. שיפר הוא סנגור ותיק ונאמן של ראש הממשלה לשעבר שרון. לשבחו יאמר שנאמנות ולימוד סנגוריה הן תכונות חיוביות וראויות לחיקוי, אבל עדיף לתת להן ביטוי במסגרת הנתונים.

מי שקבע את אמת המידה לפיה לא מגיבים "כמצופה" לטרור רקטות מעזה, היה שרון בעצמו. יציאת צה"ל מרצועת עזה, הושלמה ב-11 בספטמבר 2005. האירוע המוחי הראשון אירע לשרון ב-18 בדצמבר 2005. בזמן הזה – שלושה חודשים ועוד שבוע – בין השלמת ההתנתקות לנפילת שרון למשכב, היה אמור שרון, לפי עדות שיפר, "להגיב כמצופה" לטרור הרקטות מעזה.

אבל בחינת האירועים הביטחוניים סביב רצועת עזה באותם שלושה חודשים, מעלה שמדיניות הכלת הירי מהרצועה, והתגובה הרפה בדמות הפצצת דיונות ריקות בתגובה למטחים על ישובי הנגב המערבי, יושמה לראשונה בדיוק אז, על ידי שרון בעצמו:

הרקטות הראשונות נורו לישראל תוך כדי ההתנתקות. ב-5.9 נורתה רקטה לישראל ונפלה בשטח הפלסטיני. למחרת נורו רקטות על קיבוץ יד מרדכי. תגובת ישראל: איום מילולי של הרמטכ"ל "להגיב בחריפות". שלושה ימים לאחר מכן, יום למחרת השלמת ההתנתקות, שוב נורו רקטות לעבר שדרות ולעבר יד מרדכי. הפעם היה זה תורו של שר הביטחון לאיים. "נגלה אפס סובלנות לטרור".  כעבור עשרה ימים שוב העמידו הפלסטינים את שרון במבחן, הפעם עם מטח של תשע רקטות על כל הנגב המערבי, אבל עדיין לא הצליחו להניעו "להגיב כמצופה". תגובת ישראל למטח הירי: "התנהלו שיחות עם גורמי ביטחון ברשות והועברה בקשה להרגיע את השטח ולמנוע ירי".

למחרת, 24.9, פתחו הפלסטינים בהרעשה כבדה: 30 טילים על הנגב המערבי (אחד מהם אותר בחוות השקמים), הרעשה שבעקבותיה הגיב שרון לראשונה באופן צבאי.

מבצע גשם ראשון כלל ימים אחדים של חילופי אש – צה"ל תוקף מהאוויר ונענה במטחי רקטות על הנגב המערבי. נוסף על המשוואה שלפיה שני הצדדים יורים אחד על השני עד שנמצא המנגנון שמביאם להפסקת אש הדדית, קבע שרון במבצע זה לראשונה אמת מידה שמוסיפה ללוות עד היום את אופי ההתכתשות: בתגובה לעוד מטח רקטות על הנגב המערבי, ירה צה"ל לראשונה ארבעה פגזים "לעבר שטחים פתוחים". המבצע הופסק רשמית כעבור כשבוע של חילופי אש, עם ההכרזה הישראלית לפיה "אנחנו רוצים לאפשר לארגוני הביטחון הפלשתיניים וליו"ר הרשות, אבו-מאזן, הזדמנות."

בראשית אוקטובר הסתיים המבצע בהפסקת אש, אבל אוקטובר טרם הוציא את ימיו, ושוב שבו הפלסטינים לירות. תגובת שרון: ירי לעבר "מרחבי שיגור". כעבור ימים אחדים שוב נפילות בשטחנו, הפעם בתוך הישוב נתיב העשרה. תגובת שרון: ירי לעבר "מרחבי שיגור".

בנקודה זו, שישה שבועות לפני השבץ הראשון שהיכה את שרון, הלכו העניינים והידרדרו במהירות, ללא תגובה משמעותית מצד שרון. דו"ח של מרכז המידע למודיעין ולטרור של המרכז למורשת המודיעין, שהשווה בין היקפי הירי מרצועת עזה בחודשים שלפני ההתנתקות, לבין החודשים שאחריה, העלה את המסקנה הבאה:

בחודשים הראשונים לאחר "ההתנתקות" ירד מספר מקרי ירי המרגמות והקסאמים לרמות נמוכות יותר (כמה עשרות נפילות מידי חודש) אולם בחודש דצמבר שבה וחלה בו עלייה חדה.

ב-18 בדצמבר נוטרל שרון למעשה, על אף שחלפו עוד כשלושה שבועות עד לשבץ השני, ממנו לא התאושש עוד. חודשיו האחרונים בתפקיד ראש הממשלה, התאפיינו בשחיקה מהירה בכוח ההרתעה של ישראל נגד הירי הפלסטיני מעזה, ירי שהחל תוך כדי ההתנתקות והלך והתגבר ככל שחלף הזמן ולמרות מבצע צבאי קצר ומוגבל, בו נקט שרון באמצע התקופה.

בחינת הנתונים מלמדת שהמורשת שהותיר שרון בהקשר זה היא זו: חילופי אש סימטריים בין צה"ל לחמאס במהלך מבצעים צבאיים וירי לעבר שטחים פתוחים בתגובה למטחי רקטות ומרגמות על ישובי הנגב המערבי.

אולי הממשלות שבאו אחרי שרון "לא הגיבו כמצופה" כדברי הפרשן המדיני של 'ידיעות אחרונות', אבל חזרה אל חודשי חייו האחרונים של שרון, מלמדת שהיה להם ממי ללמוד.

 

 

הוסף תגובה

תגובה
שם
דוא"ל

sixteen − 7 =

חזרה למאמרים
הרשמה לניוזלטר
הכניסו את פרטיכם וקבלו עדכונים שוטפים לדוא"ל
אני מסכים לתנאי השימוש
הירשם
פרספקטיבה בפייסבוק
פרספקטיבה בתקשורת
עמותת האם
שותפים