תעמולה, לא עיתונאות

החוברת האחרונה שפרסם ארגון "שוברים שתיקה" בה מובאות עדויותיהם של "למעלה מ-60" קצינים וחיילים אנונימיים שלחמו במבצע צוק איתן, המתארות התנהגות בלתי הולמת לכאורה של צה"ל, הכתה גלים לא רק בישראל אלא גם (או בעיקר) בחו"ל. פעילי שוברים שתיקה השיגו את מבוקשם בכך שתשומת לב עולמית ניתנה לאסופת העדויות שפרסמו, גם כאשר חלק ניכר מתשומת לב זו הגיעה דווקא ממבקריהם.

אחד המבקרים שהוטרד מההד התקשורתי הבינלאומי הנ"ל הוא כתב AP לשעבר, מתי פרידמן, אשר פרסם אתמול מאמר באתר Mosaic בו יותר משהוא תוקף את שוברים שתיקה, הוא תוקף את התנהלות גופי התקשורת שפרסמו את הסיפור בחדווה ובהבלטה. פרידמן, אשר פרסם לאחר מבצע צוק איתן מאמר ביקורת חריף על האובססיה שיש לתקשורת הזרה כלפי ישראל, הגדיר את פרסום החוברת האחרונה של שוברים שתיקה "תעמולה ולא עיתונאות".

לפני שהוא מתייחס לתקשורת, פרידמן לא חוסך ביקורת משוברים שתיקה עצמם. למשל, הוא אומר, העובדה כי הם משקיעים מאמץ וכסף בתרגום והפצת החומר שלהם בחו"ל למרות שהם טוענים כי עניינם לעורר מודעות בקרב החברה הישראלית, מעוררת סימני שאלה לגבי מטרתם האמתית. או למשל, העובדה שכל המרואיינים אנונימיים מקשה על היכולת לאמת את דבריהם. סוג נוסף של ביקורת נוגעת למימון שמקבל הארגון מממשלות אירופאיות. מישהו היה מעלה על דעתו, שואל פרידמן, שמשלמי מיסים נורבגים יממנו ארגון שמעודד חיילים בריטיים לחשוף פעילות בלתי הולמת שביצעו בתקשורת הבינלאומית? ולגופן של העדויות, מציין פרידמן, כשקוראים את כולן (כמה עשרות מתוך אלפים שנלחמו בעזה), ומניחים גם שעורכי החוברת בחרו את העדויות המרשיעות ביותר, הרי שהן בסופו של דבר אנמיות למדי, ואין בהם כדי להסיק כי בוצעו פשעים שיטתיים שנבעו מ"מדיניות מערכתית". הן לכל היותר מצביעות על פעולות חריגות שבוצעו במהלך הקרבות, בבחינת יוצאות מן הכלל שמעידות על הכלל.

מסכם פרידמן:

הפעילים של שוברי שתיקה אינם עיתונאים, והדו"ח שלהם לא נועד להסביר, אלא לזעזע. זוהי תעמולה. זה בסדר אם אתה מבין מה אתה קורא, אולם אני חושש שרוב האנשים אינם מבינים.

חשש זה מתקשר ישירות לביקורת שיש לפרידמן כלפי כלי התקשורת שרצו עם הסיפור. הוא מנסה לתאר מה עובר במוחו של עיתונאי זר שיושב בירושלים ומקבל לידיו דו"ח באנגלית של קבוצה של ישראלים הממומנת על ידי ממשלות וארגונים אירופאיים (הוא מביא כדוגמא מייצגת שני מאמרים בנושא שפורסמו בוושינגטון פוסט). ראשית, אולי העובדה כי אותם ישראלים מגדירים עצמם "בוגרי צבא" מרשימה את העיתונאי ומעניקה לדבריהם תוקף כלשהו, למרות העובדה שאחוז ניכר מאזרחי ישראל הם "בוגרי צבא".

לאחר מכן, כותב פרידמן:

העיתונאי בוחר חלק מהדוגמאות השערורייתיות ביותר בדו"ח, מסכם אותן ומציג אותן כמייצגות לא רק את הדו"ח אלא את כלל המבצע בעזה. הוא לוקח את דבריהם של אנשים שזהויותיהם לא מוכרות לו, אשר רואיינו על ידי אנשים שזהויותיהם לא מוכרות לו, כאשר הראיונות ערוכים בתהליך שאינו מוכר לו, ומדביק אותם במאמר שלו. כעיתונאי, אינך יכול (you can’t get away with) לפרסם עדויות אנונימיות לחלוטין שאספת, אלא שאחת המוזרויות של עיתונאות הקשורה לישראל היא שמותר לך להשתמש בחומר אנונימי אם הוא נארז עבורך מראש על ידי ארגון לא ממשלתי.

במהלך הכתיבה, ממשיך לנתח פרידמן, קובע העיתונאי כי הוראות הפתיחה באש של צה"ל היו "מתירניות" מבלי להשוות אותן לשום צבא אחר, וכי מספר האזרחים שנפגעו היה "גבוה" מבלי להשוות אותו למלחמות אחרות. בכך הוא מתבל את חוסר האתיקה במניפולציה, והתוצאה היא כתב אישום חמור עוד יותר נגד ישראל, לטובת הקוראים המזועזעים.

לקראת הסוף כותב פרידמן שהרעיון שיש "שתיקה" כלשהי בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני אותה צריך "לשבור" הוא לא יותר ממגוחך, שכן מדובר באחד הסכסוכים המסוקרים ביותר בעולם, אם לא המסוקר שבהם. ואם כבר יש שתיקה, הרי שהיא קיימת בהיבטים אחרים לחלוטין מאלה שמנסים להדגיש בשוברים שתיקה. למשל, התקשורת הבינלאומית שתקה כאשר החמאס חימש את עצמו ובנה מנהרות תת-קרקעיות מתחת לבתים של תושבים תמימים, דבר שלבטח מסכן את חייהם ומהווה פשע מלחמה. או למשל, התקשורת שותקת בכל הנוגע לאמנת החמאס – זו הטוענת כי היהודים שולטים בתקשורת העולמית, היו אחראים לשתי מלחמות העולם, וכי יש להרוג אותם עד האחרון שבהם.

מסכם פרידמן:

אין אדם המביט על עולמינו רווי האלימות ואי-הצדק ב-2015, שיכול לטעון שישראל מסוקרת כמו שמדינות אחרות מסוקרות; שהדיווחים התקשורתיים עומדים בפרופורציה לקנה המידה האמתי של האירועים; או שהטון של הגינוי המוסרי – שהופך יותר ויותר היסטרי ושזוחל מהשוליים עמוק יותר ויותר אל התקשורת מהזרם המרכזי – מתקיים בתחום של עיתונאות סבירה.

מומלץ לקרא את המאמר כולו.