"ב 1947 מתה הציונות הלא גזענית"

הרשת החברתית 'טוויטר' משמשת לעתים קרובות כאמצעי לעיתונאים לפרוק את אשר על ליבם ולנהל שיח ישיר עם הקהל שלהם, ללא התיווך של ההנחיות המערכתיות. כך היה השבוע עם עורך חדשות החוץ של 'הארץ' אסף רונאל, שצייץ את מחאתו על נאומו של נשיא צרפת.

כזכור, בנאומו ביום ראשון בטקס לציון 75 שנה לגירוש יהודי פריז, נשיא צרפת עמנואל מקרון טען כי "אנטי ציונות היא סוג חדש של אנטישמיות".

לכך הגיב אסף רונאל בציוץ שזכה למאות שיתופים ועורר סערה בביצת הטוויטר:

אסף רונאל: הנשיא היקר עמנואל מקרון, אתה טועה- אנטי-ציונות היא התנגדות לגזענות הטבועה בציונות של ימינו. זו לא אנטישמיות.

ציוצו של רונאל פתח כמה דיונים מעניינים אודות יחסו של רונאל לתנועה הציונית, והאם יחס זה מייצג את העיתון בו הוא משמש כעורך. כך למשל הדיון שהתפתח עם ד"ר עמנואל נבון, מרצה ליחסים בינלאומיים במרכז הבינתחומי בהרצליה:

נבון: מה ההבדל בין האשמת העם היהודי והאשמת המדינה היהודית בכל תחלואי העולם?

רונאל: מה ההבדל בין האשמת הציונות בדיכוי ואפרטהייד לבין להאמין לפרוטוקולים של זקני ציון? אני בטוח שתוכל להבין בעצמך… ההבחנה היא בין בדיה (הפרוטוקולים) למציאות (האפרטהייד).

נבון: מצבם של הפלסטינים הוא תוצאה של סכסוך בו לא ניתן להאשים את ישראל בלבד. הנכבה מתייחסת ל-1948, לא ל-1967.

רונאל: והאפרטהייד [עליו אסף רונאל מדבר, ש.ב.מ] מתייחס ל-1948, לא ל-1967.

נבון: שלילת הריבונות מיהודים בלבד היא אפליה. כנ"ל לגבי הטענה שרק ריבונות יהודית היא במהותה לא מוסרית.

רונאל: כל הסוגים של "לאומיות דם" הם גזעניים במהותם. המקרה הישראלי הוא יותר בעייתי מרובם בגלל הסיטואציה… הדרך היחידה בה "מדינה יהודית" יכולה להיות לא גזענית, היא אם היא תהיה מדינה יהודית וגם פלסטינית.

חביב רטיג גור, הפרשן הפוליטי של Times of Israel: אני יודע, אני יודע, זה נהיה מעייף. רק מציין שעורך חדשות החוץ של 'הארץ' מכריז על עצמו כאנטי-ציוני, פשוטו כמשמעו.

רונאל: הציונות של היום.

רטיג גור: זה נוח. ישנן מאות צורות שונות של ציונות כיום. האנטי-ציונים עליהם אתה מגן כמעט שאינם יודעים דבר על איזו מהן.

רונאל: יש מאות גרסאות גזעניות כיום. הגרסה הלא גזענית מתה ב-1947. ניתן רק לקוות לתחייתה.

רטיג גור: כל אותם מיליוני יהודים שלא היה להם מקום אחר ללכת, שנמלטו או גורשו משלוש יבשות, מודים לך על הטפת המוסר שלך…הציונות ה"גזענית" של 1947 היוותה מקלט מפני רצח עם.

רונאל: לא. אפילו אחרי השואה היו ציונים שרצו מדינה אחת עבור יהודים ופלסטינים. תלמד היסטוריה יקירי.

רטיג גור: היו מעט מאוד "פלסטינים" שרצו בכך, ומעט מאוד יהודים מארצות ערב האמינו שעמדה מוסרית נעלה היא זו שתגן עליהם…היומרה שלך לטעון שהיהודים ב-1947 היו צריכים פשוט לבחור באהבה במקום במלחמה, מראה שאתה זה שצריך ללמוד היסטוריה.

רטיג גור [לאחר שרונאל התלונן על הביקורת על הציוצים שלו]: …ממתי העיתונות ויוהרתה הן מחוץ לתחום השיח הציבורי?

רונאל: אולי בעיתון שלך, ההנהלה מחליטה מה אתה כותב בטוויטר, אבל לא במקום העבודה שלי…

רטיג גור: אתה לא מבין. העובדה שאלה הן עמדותיך האותנטיות היא מה שהופך את זה לטיעון חשוב נגד עמדות המערכת של 'הארץ'.

רונאל: עמדות המערכת של 'הארץ': אנחנו לא מצנזרים את העובדים שלנו… אתה מתעקש לטעון שהדעות שלי מייצגות את 'הארץ', בעוד העיתון הוא ליברלי-"שמאלני"-ציוני באופן חסר תקנה.

רטיג גור: אני טוען שהעמדות שלך, ואלה של עורכים אחרים והמוציא לאור שלכם, הן הסיבה שהסיפור שאתם מספרים על ישראל הוא מגמתי ופשטני.

עד כאן, דברים בשם אומרם. אז מה היה לנו?

עורך חדשות החוץ של 'הארץ' מכריז על עצמו בריש גלי כאנטי-ציוני, טוען כי אין כיום גרסה לא גזענית של הציונות והבעיה שלו היא לאו דווקא הכיבוש שהחל ב-1967, אלא האפרטהייד שהחל ב-1948 ומאז לא חדל.

במקביל, אסף רונאל אומר כי עמדותיו האישיות (כפי שהוא מביע בטוויטר) אינן מייצגות את העיתון שלו, למעשה ההפך הוא הנכון. האמנם? הקוראים ישפטו.