האומנם 80% מהפלסטינים גורשו מבתיהם ב–1948?

עודה בשאראת קבע אתמול ב'הארץ' את הקביעה שבכותרת, אבל ההיסטוריה מעמידה את דבריו בסימן שאלה

ערבים נמלטים ב 48'. גורשו או עזבו לפי החלטתם? (צילום: אתר אונר"א)

 

כלאחר יד, אגב עניין אחר, קבע אתמול עודה בשאראת ב'הארץ' (התפקיד ההיסטורי של הערבים, 4.4) כך:

80% מהפלסטינים גורשו מבתיהם ב–1948

שאלת פליטי 48' מורכבת ומסובכת בהרבה מקביעה אגבית בעמוד הדעות של 'הארץ', המוצגת כעובדה שאין עליה עוררין. ברור גם שלבשאראת, הנוטה באופן טבעי להיגד הפלסטיני, עניין מובהק בניפוח המספרים, במסגרת העצמת מיתוס הקורבנות, אבל האם הוא צודק?

קביעתו של בשאראת מעוררת שתי שאלות:

הראשונה, הפחות חשובה, היא האם אכן היו 80% מערביי הארץ לפליטים.

השניה, היותר חשובה, היא אם הערבים שיצאו את הארץ לאורך המלחמה, הפכו לפליטים כיוון שגורשו, או שמא משלל סיבות אחרות.

המקור המוסמך לבחינת שתי השאלות הללו, הוא כמובן ההיסטוריון הנודע פרופ' בני מוריס, מי שתואר ב'הארץ' "חלוץ חוקרי העימות הישראלי פלסטיני, אחד ההיסטוריונים הישראלים הבולטים של דורו".

לפי ספרו 'לידתה של בעיית הפליטים הפלסטיניים 1947-1949', בשנת 1947 התגוררו בשטח המנדט 1.2 עד 1.3 מיליון ערבים (שם, עמ' 22). לפי הערכות אחרות, (מהן נתעלם לצורך דיון זה,) מספרם הגיע עד לכ 1.4 מיליון. השאלה היא כמה מהם נהיו פליטים.

במספר הנמוך ביותר נקבה ישראל: 520 אלף פליטים, המהווים קצת למעלה מ 40% מהאוכלוסייה הערבית בישראל באותה תקופה.

במספר הגבוה ביותר נקבו מדינות ערב: 900,000 פליטים, המהווים 72%.

ההערכה הרווחת, (גם של מוריס, גם של סוכנות הפליטים אונר"א וגם של משרד החוץ הבריטי), מדברת על כ 710,000 פליטים (+-), שהם כ 57% מתושבי הארץ הערבים ערב פרוץ המלחמה.

יוצא אפוא שפחות מ60% מערביי הארץ הפכו לפליטים, בניגוד לטענת בשאראת ל 80% ש"גורשו מבתיהם".

מה שמוביל לשאלה הבאה, היותר מעניינת, והיא כמה מתוך אותם 57% אכן גורשו מבתיהם על ידי ישראל, וכמה מהם עקרו משלל סיבות אחרות.

מוריס עצמו מעיד שקביעה מוחלטת שכזו בלתי אפשרית, אבל נותן סימנים מרכזיים: יציאת הערבים מהארץ מרצונם החלה עוד בדצמבר 1947, כשמשפחות ערביות מבוססות מחיפה ומיפו הבינו שלפי תוכנית החלוקה, עתידות הערים בהן התגוררו להיות בשליטה יהודית. כמוהם נהגו גם תושבים ערבים אמידים משכונותיה המערביות של ירושלים. כך מוריס:

(בריחת הערבים) היתה למעין מחלה מידבקת, שהתפשטה מבית לבית, משכן לשכן, מרחוב לרחוב, משכונה לשכונה ומאוחר יותר גם מכפר לכפר. בני השכבות האמידות והמשכילות חרדו שמא יהרגו או יפצעו ומפני האנרכיה שהתלוותה לנסיגה ההדרגתית של אנשי המנהל והצבא הבריטי. רוב בני משפחות המעמד הגבוה שעקרו מחיפה, ירושלים, יפו, עכו וטבריה, סברו כי גלותם תהיה בת חלוף

תופעה זו תוארה בעיתונות הפלסטינית כך:

הקבוצה הראשונה של הגיס החמישי הם אלה הנוטשים את בתיהם ובתי-עסקיהם ויוצאים לחיות במקומות אחרים. רבים מהם חיו ברווחה גדולה ובמותרות.

מיד עם היראות סימן ראשון לצרה הם נושאים את רגליהם כדי להתחמק מנשיאה בעול המאבק, אם במישרין ואם בעקיפין.

הארצות השכנות עשו לנו שירות רע בהכניסן את אלה הבורחים משדה הקרב. אלה הסוג הגרוע ביותר בגיס החמישי שלנו וראויים לענישה בכל חומר הדין

(מתוך העיתון הפלסטיני "א-שעב". 30.06.1948)

בעקבותיהם, לפי מוריס, נאלצו לעזוב גם הפלאחים והעירוניים שראו את העשירים נוטשים בהמוניהם ובעקבות כך נסגרים עסקים, בתי ספר, משרדי עורכי דין ומרפאות, שירותים ציבוריים ועירוניים, ובנוסף להם גם הבריטים אורזים ועוזבים, העוזבים עזבו כי חששו להיוותר לגורלם מול האויב הציוני על אף המחסור והעוני הכרוך בעזיבה.

את חודשי 1948 הראשונים עבור ערביי ארץ ישראל, מתאר מוריס כך:

תחושות התמוטטות כללית והתפרקות. במקומות רבים די היה בניצוץ קטן כדי להניע את התושבים לארוז את מיטלטליהם ולנוס על נפשם. תושבי הערים הערביות היו נסים על נפשם ובכך גוררים איתם את כל הסביבה הכפרית של העיר, שתושביה הצטרפו למנוסה

עד לאביב 1948, מגדיר מוריס את הגירושים כ"חלק קטן אך לא מבוטל כלל", מהסיבות לעזיבת בין 200,000 ל 300,000 ערבים. (שם, עמ' 178). גורמי העזיבה לרוב רובם של כרבע מיליון העוזבים בחציה הראשון של שנת 48', היו ערביים פנימיים מצטברים: היעדר מנהיגות, בעיות כלכליות, התמוטטות החוק והסדר.

על העזיבה מרצון בחודשי ראשית המלחמה, כתוצאה מהיעדר מנהיגות והתמוטטות החוק והסדר, ניתן היה ללמוד מהדיווח הזה, שהופיע בעיתון פלסטיני:

תושבי הכפר הגדול שיח' מוניס ותושבי כפרים ערביים רבים אחרים באזור תל-אביב המיטו קלון על כולנו בנוטשם את כפריהם על מִקנם ועל טפם.

אי-אפשר שלא להשוות מנוסה מבישה זו עם עמדתה האיתנה של ה'הגנה' על היישובים המצויים באזורים ערביים.

אך מה בצע בהשוואות, שהרי כולנו יודעים כי ה'הגנה' נחלצת לקרב באומץ לב, ואילו אנו נמלטים מפני המלחמה

(מתוך העיתון פלסטיני "א-צריח". 30.03.1948)

מאביב 1948 ועד לסוף המלחמה עזבו עוד כ 450,000 ערבים. עזיבתם נבעה ממה שמוריס מתאר כ"אילוצים חיצוניים": התקפות 'ההגנה' וצה"ל, או חשש מפני התקפות שכאלה, הוראות מאת מוסדות ומפקדים ערביים להתפנות, היעדר סיוע מצד העולם הערבי, תחושת חוסר אונים והפקרה, וגם הוראות גירוש. (שם, עמ' 394)

על העזיבה מרצון באביב 48', כתוצאה מקריאת המוסדות והמפקדים הערביים, ניתן ללמוד מהדיווח הזה, מאת כתב העיתון הבריטי ה'אקונומיסט' בארץ:

בימים הבאים פנו השלטונות הישראליים, ששלטו עתה בחיפה שליטה מלאה, אל כל הערבים וקראו להם להישאר בחיפה, והבטיחו להם כי לא יאונה להם כל רע.

לפי מיטב ידיעתי הייתה העצה שנתנו כל התושבים הבריטיים, שנשאלו על-ידי ידידים ערביים, כי ינהגו בתבונה אם יישארו. גורמים שונים השפיעו על החלטתם לברוח. כמעט אין ספק, כי הגורם החזק ביותר היו ההודעות ששידר הוועד הערבי העליון, שקרא לכל הערבים לצאת מחיפה. הובהר להם, כי לאחר שיושלם הפינוי של הכוחות הבריטיים, יפלשו הצבאות של כל מדינות ערב לארץ-ישראל ויזרקו את היהודים לים. נרמז בבירור כי כל הערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסותם של היהודים ייחשבו לבוגדים. באותו זמן עדיין היה לערביי ארץ-ישראל אמון מסוים ביכולתה של הליגה הערבית לקיים את ההבטחות שנתנו דובריה".

(מתוך עיתון ה'אקונומיסט'. 02.10.1948, לונדון)

כעבור כשנתיים, סיכם את העניין במבט לאחור עורך העיתון הלבנוני "אל-הודה", חביב עיסא, במאמר שפרסם בעיתונו:

מיד לאחר שהבריטים הודיעו בפומבי על מועד נטישתם את המנדט ועל צאתם מארץ-ישראל, התחילה הליגה הערבית בכינוס אסיפות וועידות. המזכיר הכללי שלה, עבדול רחמן עזאם פחה, פרסם הצהרות ודינים – וחשבונות רבים שבהם הבטיח לעמי ערב ולכל השאר, שכיבוש ארץ-ישראל ותל-אביב (הבירה היהודית למעשה) יהיה לצבאות ערב מעשה פשוט כמצעד צבאי. גילויי-הדעת של עזאם פחה ציינו שהצבאות מצויים כבר בגבולות, ושכל המיליונים שהיהודים הוציאו על רכישת קרקעות ופיתוח כלכלי יהיו ללא-ספק שלל קל לערבים, שכן יהא זה דבר פשוט לזרוק את היהודים לקרקעית הים התיכון.

לערביי ארץ-ישראל לא הייתה ברירה אלא להישמע ל"עצה" של הליגה ולהאמין למה שעזאם פחה ושאר אישים אחראים בליגה אמרו להם – שנטישת אדמותיהם וארצם היא זמנית בלבד ותסתיים תוך ימים אחדים בהשלמתו המוצלחת של "מסע העונשין" הערבי נגד ישראל

(מתוך העיתון היומי הלבנוני "אל הודה". 05.06.1951)

פקודות גירוש רשמיות ומאורגנות ניתנו לערביי הארץ במהלך המלחמה, בעיקר בשתי הזדמנויות: בהפעלת "תוכנית ד'", (המעבר שביצעה 'ההגנה' מהגנה להתקפה ואשר כלל גירוש ערבים מקרבת צירי תנועה רגישים ומאזורי הגבול), וכן בעקבות כיבוש רמלה ולוד.

אין מחלוקת על כך שחלק מפליטי 48' אכן גורשו, אולם השאלה הגדולה היא מה היה חלקם מקרב קרוב ל 60% מערביי הארץ שהיו לפליטים.

עם פתיחת הארכיונים הישראליים והבריטיים בחלוף 30 שנה מסיום המלחמה, החל גל מחקרי חדש של מי שכונו 'ההיסטוריונים החדשים'. חוקרים אלו טענו שכל מה שפורסם עד אז על המלחמה, היה בבחינת תעמולה ציונית של חוקרים "מטעם". נציגם המובהק, פרופ' אילן פפה, מסכים שלא כל הפלסטינים שעזבו אכן גורשו, אבל קובע ש"חלק לא מבוטל של הפלסטינים גורש בידי הכוחות היהודיים" (כאן, בעמ' 107).

פפה, כיתר ההיסטוריונים החדשים, מדגיש נקודה נכונה: רבים מהערבים עזבו בלי שגורשו, אולם המדיניות הציונית היתה שלא לאפשר להם לחזור גם כשרצו בכך, או להפוך את מאמצם לחזור לחסר טעם. חזרתם נאסרה, כפריהם הוחרבו, שדותיהם הושחתו או הועברו לרשות הישובים היהודיים וכו'.

ואולם, גם לפי 'ההיסטוריונים החדשים', הם לא גורשו, אלא עזבו משלל סיבות ולא הורשו לחזור. מסכם את העניין החוקר יעקב שמעוני:

אין ספק שהיו מקרים שבהם נהגו יחידות יהודיות כובשות בקשיחות ודחפו תושבים של אזורי קרבות ליציאה. מצד שני, אין ספק, כי מדיניותה הכללית של ההנהגה היהודית הייתה לקרוא לתושבים הערבים להישאר במקומותיהם – להישאר בשלום ובלא השתתפות בהתקפה המזוינת על היישוב.

על קריאה זו חזרו יום-יום בערבית שלוש תחנות-שידור במחתרת שהפעיל ארגון-ההגנה בירושלים, בתל-אביב ובחיפה. (… ותגובותיה המרובות של העיתונות הערבית-הפלשתינאית בימים הם, ויכוחה השוטף עם שידוריה הערביים של ההגנה, מוכיחים שאמנם הקשיבו להם.)

כן אין ספק כי אמנם הושמעה עצה של המנהיגות הערבית לפנות את שדה הקרב (ולשוב לארץ בעקבות הצבאות הערביים המנצחים). עצה זו לא פורסמה רשמית ולא שודרה… אולם היא הופצה מפה לאוזן – ולבשה צורה משכנעת במראה בריחתם של המנהיגים עצמם וכל שכבת הנכבדים…"

(מדינות ערב: פרקי היסטוריה מדינית. יעקב שמעוני)

לסיכום: מתוך כ 57% מערביי הארץ שהיו לפליטים, עשרות אחוזים מהם, לכל הפחות, הביאו את פליטותם על עצמם בלי שגורשו.

למאמר זה התפרסמו 3 תגובות
Loading Gif... לפתיחת כל התגובות
  1. לא יודע משהו לא מסתדר לי. למה שאיגוד צבאות הערבים יקרא לערבים שחיו פה לעזוב? לא מצליח לראות את התועלת האסטרטגית. אם כבר אז להיפך, אם צבאות ערב היו מצליחים האוכלוסיה הערבית האוהדת היתה מסייעת להחזיק בשטחים שנכבשו. גם נשמע מוזר שמצד אחד גירשו ערבים על משאיות ומצד שני ההגנה, אירגון אופנסיבי (לפחות זה מה שסבא שלי ששירת שם מספר) גידל פיקוד עורף שהחל כורז לערבים להישאר. להישאר לאיזו מטרה בדיוק? נשמע לי הגיוני שאם ערבים עזבו מרצון הם עזבו כי הם פשוט פחדו. אבל פחדו ממי, מערבים אחרים שבאים בשעה טובה לכבוש? יותר סביר שיכינו לכבודם סוכריות… יכול להיות שאני טועה וכל ההיסטוריונים האלה צודקים. אבל אם הייתי צריך לנחש, לפי איך שאני מכיר התנהגות של אנשים ושל קבוצות, הייתי מנחש שהם ברחו כי הם פחדו (בצדק או שלא) שבחסות ערפל הקרב האוייב שלהם ינסה לפגוע בהם

  2. After losing "1948 genocidal war" they started, thats what arabs leaders had to say:

    "The arab armies entered palestine to protect the palestinians from the zi0nist tyranny but,instead,they abandoned them,forced them to immigrate and to leave their home land,imposedupon them a political and ideological blockade and threw them into prisons similar to the ghettos in which the jews used to live
    in eastern europe, as if we where condemned to change places with them.
    The arab states succeeded in scattering the palestinians and in destroying their unity.
    abu-mazen (Falastin el-Th'ora,beirut, march 1976)

    Secretary General of the Arab League, Azzam Pasha, agreed that Arab leadership encouraged Palestinians to temporarily leave their homes:
    "It was promised that conquering Palestine would be a military picnic, our advice to the Palestinians was to temporarily leave their homes" (Al-Huda, Lebanon June 5th, 1951).

    Syrian Prime Minister, Khalid Al-Azam (in his book Memories, 1973) laments and writes:
    "We brought disaster on the refugees, when we urged them to abandon their homes"

    (B)alestinian Leader Farouq Qaddoumi: "We Supported The Nazis In WWII because they were the enemies of the zionists"
    http://www.memritv.Org/clip/en/4075.htm

    "A PALESTINIAN MYTH – The so said NAKBA"
    http://conflictvideos.wordpress.Com/2013/12/09/a-palestinian-myth-the-so-said-nakba/

    500,000 arabs fled from the war THEY started in 1948
    1 MILLION jewish innocent citizens were ethnically cleansed from all muslim countries

    worlds most famous fakestinian ARAFAT=born in egypt !
    His ancestral tribe "AL-QUDWA" = from syria !

    http://www.examiner.Com/article/hamas-official-half-of-the-palestinians-are-egyptians-other-half-are-saudis

הצהרת נגישות

Contrary to popular belief, Lorem Ipsum is not simply random text. It has roots in a piece of classical Latin literature from 45 BC, making it over 2000 years old. Richard McClintock, a Latin professor at Hampden-Sydney College in Virginia, looked up one of the more obscure Latin words, consectetur, from a Lorem Ipsum passage, and going through the cites of the word in classical literature, discovered the undoubtable source. Lorem Ipsum comes from sections 1.10.32 and 1.10.33 of "de Finibus Bonorum et Malorum" (The Extremes of Good and Evil) by Cicero, written in 45 BC. This book is a treatise on the theory of ethics, very popular during the Renaissance. The first line of Lorem Ipsum, "Lorem ipsum dolor sit amet..", comes from a line in section 1.10.32.The standard chunk of Lorem Ipsum used since the 1500s is reproduced below for those interested. Sections 1.10.32 and 1.10.33 from "de Finibus Bonorum et Malorum" by Cicero are also reproduced in their exact original form, accompanied by English versions from the 1914 translation by H. Rackham.
Ez accessibility wheelchair logo

נגישות