האם חיילי צה"ל קיבלו הנחיות לעבור על החוק?

במהלך השנה האחרונה "פרספקטיבה" הצביע מספר פעמים על ליקויים עובדתיים בכל הקשור לדיווחים ודוחות הנוגעים למבצע "עופרת יצוקה". כך למשל, חשף ליקויים חמורים באופן איסוף העובדות של וועדת גולדסטון, כולל עדויות שקריות, משוא פנים ועמדות אנטי-ישראליות קיצוניות של חלק מחברי הוועדה. "פרספקטיבה" הפריך גם דיווחים בכלי תקשורת ישראליים על "מקרי רצח" שביצעו לכאורה חיילי צה"ל, כמות הבתים שנהרסו ברצועת עזה ושימוש פסול בפצצות זרחן. נוסף על כך, "פרספקטיבה" הדגים כיצד שיטת איסוף המידע וקביעת העובדות של ארגונים לא ממשלתיים (אשר הציגו את מסקנותיהם בפני וועדת גולדסטון), היתה לא מקצועית, מעוותת ומסולפת.

השבוע, עמירה הס מעיתון "הארץ" החזירה אותנו אחורה ומיחזרה את קביעותיה לגבי פעולותיהם של חיילי צה"ל בזמן המבצע. טורה של הס ("גבעתי שמתחת לפנס", 24.11.10) מאפשר לנו לשוב ולהדגים את שיטת איסוף המידע הבעייתי של הס, אחת העיתונאיות הקולניות ביותר בכל הנוגע להתנהלותם של חיילי צה"ל במהלך המבצע.

בהקשר לפסק הדין אותו קיבלו שני לוחמי גבעתי אשר הואשמו בביצוע "נוהל ילד", הס מודיעה לקוראיה ששני החיילים מהווים למעשה ברגים קטנים במערכת וכי כמוהם, רוב החיילים "פעלו לפי הנחיות אחידות". על פי הס, נוסף על ההנחיות לבצע "נוהל ילד" –

[…] בבתים שנהפכו לעמדות תצפית וירי ובמחפורות ענק, חשופות לקור, הוחזקו אזרחים כפותים ומכוסי עיניים כמגן אנושי לחיילים. זאת לא היתה גחמת יחידים. היו חיילים שירו היישר על אזרחים שנשאו דגלים לבנים. בהוראת מפקדים, חיילים לא איפשרו לצוותי חילוץ פלסטיניים להגיע לפצועים. כך קרה שמספר לא ידוע של אנשים, בהם ילדים, דיממו למוות. ריבוי המקרים הדומים מלמד שהחיילים פעלו לפי הנחיות אחידות.

הס מסכמת בפסקה זו מספר כתבות אשר כתבה במהלך 2009, במהלכן חשפה התנהגות בלתי הולמת לכאורה של חיילי צה"ל במהלך המלחמה בעזה. המתודיקה על פיה פעלה הס בכל הכתבות היא דומה: גביית עדויות מפי פלסטינים בלבד. זוהי אכן התחלתה של עבודה עיתונאית, אולם מדובר בחצי עבודה. הס לא מנסה אפילו להצליב את המידע עם מקורות נוספים, פעולה עיתונאית בסיסית הנלמדת על ידי כל עיתונאי מתחיל. אמנם דובר צה"ל מצוטט בכל אחת מכתבותיה (והוא תמיד מכחיש את הטענות של הס), אולם ברור שהוא שם רק בשביל הפרוטוקול. הניסוח של הס לא משאיר מקום לספק כי היא בטוחה לחלוטין באמיתות ה"עדויות" של הפלסטינים אותן היא מצטטת.

מגן אנושי

מעבר לעובדה שהס מתבססת רק על מקור אחד בכל כתבה (או מספר מקורות מאותו הצד), העדויות אותן היא מביאה מהוות פרשנות למציאות ולא את המציאות עצמה. לדוגמה, הס מזכירה "בתים שנהפכו לעמדות תצפית ומחפורות ענק" בהם "הוחזקו אזרחים כפותים ומכוסי עיניים כמגן אנושי לחיילים". ישנן שתי כתבות מ-2009 בנושא – אחת על ה"מחפורות" ואחת על עמדות התצפית.

הכתבה על ה"מחפורות" מתבססת בעיקר על עדותו של סמיר אל עטאר, אשר הוחזק במחפורת שכזו במשך יומיים וחצי. העדות כולה מתוארת באופן אובר-דרמטי; למשל, כשמשפחתו של סמיר הוצאה מביתם, הס מתארת ירי בין הרגליים, נפנוף בבד לבן ומנוסה מהבית תוך כדי החזקת ילדים קטנים בידיים. אולם השורה התחתונה היא שאף אחד מבני המשפחה לא נפגע, לא מקליע ולא מרסיס.

לאחר שנעצר עם בנו, הובל סמיר יחד עם עצורים נוספים אל ה"מחפורת" ("מגנן" בשפה צה"לית) – מתחם מוקף סוללות עפר שם שהו חיילי צה"ל יחד עם כלי רכב צה"ליים. במשך כל העדות של סמיר ושל עוד שני פלסטינים המוזכרים בראשי תיבות אין אפילו בדל של רמיזה שמי מהעצורים שימש כמגן אנושי.

כדאי לציין שלמרות התיאורים הכמעט שואתיים של הס ("כשהוצעדו למקום"; "להרים ידיים, הם ציוו"), העדות של הפלסטינים מתארת התנהגות נאותה למדי של חיילי צה"ל, כאשר התלונות החוזרות על עצמן הן בעיקר קטנוניות בהתחשב בנסיבות. למשל, הם מספרים שכשהחיילים נכנסו לביתם הם התייחסו אליהם יפה, אבל נתנו להם ללכת לשירותים רק פעם אחת; ב"מחפורות" החיילים נתנו להם שמיכות, אבל לא מספיק; הם קיבלו אוכל, אבל רק פעמיים ביום; הנשים והילדים קיבלו מזרנים, אבל לא הגברים; הם קיבלו מים, אבל תמיד באיחור; ושלא סופקו להם מוצרי הגיינה.

כאמור, אין כל רמז לכך שמי מהם שימש מגן אנושי. הם היו עצורים, קיבלו יחס של עצורים, חלקם נחקרו וכולם שוחררו בסופו של דבר.

אבל אולי הס התכוונה שב"עמדות התצפית והירי" שימשו פלסטינים כמגנים אנושיים? נבדוק את הכתבה על עמדות התצפית. בכתבה מתוארות שתי פעולות שביצעו חיילי צה"ל: הכנסת דיירי בתים שנכבשו לחדר מסוים בבית והחזקתם שם, והטלת משימות על פלסטינים נבחרים, כמו למשל כניסה לבית שכניהם לפני החיילים. כמו בכתבה הקודמת, המקור היחיד לכל התיאורים הוא פלסטיני בלבד. מעבר לכך, כמו בכתבה הקודמת, אין שום הוכחה כי יש קשר בין החדר שנבחר להחזקת דיירי הבית, לבין הפיכתם למגנים אנושיים. דווקא להיפך, פלסטיני אחד מספר על "חייל טוב" שהעביר אותם לחדר פנימי יותר בבית כי בחדר הראשון היה מסוכן.

לגבי השימוש בפלסטינים (פעולה המוכרת כ"נוהל שכן"), הס מביאה את סיפורו של מג'די עבד רבו שאולץ לכאורה על ידי חיילי צה"ל להיכנס לבית בו מצויים חמושים פלסטינים:

בשתיים בצהריים לערך חייל לקח אותו החוצה, הצביע על בית אבו חאתם ואמר לו, לפי עדותו: "בבית זה יש חמושים. הרגנו אותם, תסיר את בגדיהם ותיקח את הנשק שלהם". בתחילה סירב ואמר שזו לא עבודתו. "תציית לפקודות", אמרו לו. הוא ציית וירד לבית אבו חאתם מביתו, צועק בערבית שהוא בעל הבית. הוא גילה שלושה חמושים של עז א-דין אל קסאם, חיים מאוד. הם אמרו לו שלא יחזור אליהם, "כי נירה בך".

אלא שמהחקירה שביצע מצ"ח, בעקבות תלונתו של עבד רבו וארגון "בצלם", עלה כי עבד רבו הוא זה שביקש להיכנס לבית ולשוחח עם החמושים, כנראה על מנת למנוע ירי והרס של ביתו שלו. למרות שהבקשה באה ממנו, בכל זאת ננקטו צעדים משמעתיים נגד הקצין שאישר לו להיכנס, מכיוון שהדבר בכל מקרה נגד את פסיקת בג"ץ מ-2005 נגד שימוש ב"נוהל שכן".

צה"ל יורה על מחלצים?

הס קובעת גם כי "בהוראת מפקדים, חיילים לא איפשרו לצוותי חילוץ פלסטיניים להגיע לפצועים". היא מבססת את דבריה על פיסת נייר שנמצאה בבית בעזה לאחר המלחמה, אשר את תוכנו פרסמה בכתבה במרץ 2009. היא טוענת (לאחר שהראתה את פיסת הנייר ל"קצין מילואים שלא השתתף במבצע"), שמדובר בראשי פרקים של תדריך שהעביר קצין זוטר לחייליו. המשפט המפליל נוגע להוראות הפתיחה באש, שם נכתב: "הוראות פתיחה באש: אש גם על חילוץ. על נשים וילדים לא. מעבר לטנצ'ר – הפללה".

הס קובעת כי:

המסמך שנמצא מספק עדות כתובה לכך שמפקדים בצה"ל נתנו לחייליהם הוראה לפתוח באש גם על כוחות חילוץ והצלה פלסטינים.

הניתוח של הס מוטעה במקרה הטוב ומסולף במקרה הרע. יש לכך שתי סיבות עיקריות:

1. על פי הוראת הצבא, בכל יום במהלך המבצע היתה הפסקת אש הומניטארית, במהלכה חל איסור מוחלט על ירי כלשהו. בזמן הפסקת האש, אמבולנסים פלסטינים היו מסתובבים בשטח ואוספים פצועים והרוגים [גילוי נאות: הח"מ השתתף כחייל מילואים במבצע "עופרת יצוקה" ומכיר באופן אישי את נוהל הפסקת האש ההומניטארית כמו את התנהלות והתנהגות חיילי יחידתו לכל אורך המבצע].

2. האפשרות הסבירה היא כי מדובר על חילוץ של לוחמי חמאס על ידי לוחמי חמאס בזמן הלחימה. זאת מכיוון שבמפורש נכתב "על נשים וילדים לא". אם הס מחפשת דווקא עדות כתובה לכך שצה"ל הקפיד לא לירות על אזרחים, הרי הוא לפניה.

כדאי לציין גם שהס מתעלמת לחלוטין מהעדויות הרבות על פיהן החמאס השתמש באמבולנסים כדי לנוע ממקום למקום. בדו"ח של מרכז המידע למודיעין ולטרור מרוכזים מספר עדויות של פלסטינים אשר מספרים על ניצול האמבולנסים על ידי החמאס, ניצול אזרחים, וירי מתוך אזור מאוכלס. כתב של העיתון האיטלקי "קוריירה דלה סרה" מצטט תושב עזה אשר סיפר לו:

הם השתמשו באמבולנסים ואילצו את נהגי האמבולנס ואחי בית החולים להוריד את מדיהם עם הסמלים הרפואיים, כדי שיוכלו להתחמק בעזרתם מהצלפים הישראלים.

עדות מצולמת לדבר ניתן לראות כאן (או ללחוץ כאן):

לגבי קביעתה של הס כי חיילים ירו היישר על אזרחים שנשאו דגלים לבנים, ישנו מקרה בודד אשר תוחקר בענין זה. על פי התחקיר, חיילי גבעתי קיבלו התראה על כך שמחבלים עומדים להתקיף את הסוללה בה הם היו מצויים. כאשר התקרבו מספר דמויות אל הסוללה, החיילים קראו להם לשוב לאחור. משלא נענו, קיבלו החיילים פקודה לבצע נוהל מעצר חשוד. חייל אחד, כנראה מכיוון שלא הבין את הפקודה, ירה ופגע בשני אזרחים. החייל הודה בביצוע הירי והוא הואשם בהריגה בבית דין צבאי. אין ספק שמדובר במקרה חמור, אך הוא דומה יותר לתקלה נקודתית, חד פעמית ומצערת ולא לפעולה שבוצעה "על פי הנחיות אחידות", כפי שקובעת הס.

"שדה הקרב הוא רשומון"

עיתונאי המבקש לחקור אירועים, בטח ובטח כאלה שהתרחשו בעת מלחמה, לא יכול לצייר את תמונת המציאות בהתבסס על צד אחד בלבד, צד בעל אינטרס ובלתי אובייקטיבי בעליל. אירועים מן העבר כבר היו אמורים לגרום לכל מי שעיניו בראשו להטיל ספק או לכל הפחות לבדוק שוב ושוב עדויות של פלסטינים. הדוגמא המפורסמת ביותר התרחשה בזמן מבצע "חומת מגן", אז זעקו הפלסטינים על טבח של 5000 איש בג'נין, דבר שמעולם לא התרחש. הדוגמא המעודכנת ביותר התרחשה לפני כחודש, לאחר שדוד בארי התנגש עם מכוניתו בשני מיידי אבנים בסילוואן. "עדים פלסטינים" תיארו שהתושבים התפזרו לביתם לאחר תפילת יום השישי וכאשר כל אחד פנה לביתו, הגיח לפתע רכבו של בארי, שני ילדים הלכו לכיוונו ואז הוא האיץ ודרס אותם. אם התקרית כולה לא היתה מצולמת בוידיאו, מה שהוכיח כי אין כל קשר בין ה"עדות" לבין מה שקרה במציאות, יש להניח שעיתונאים מסוימים היו מתבססים עם ה"עדות" הפלסטינית בבואם לדווח על האירוע.

לאחר מבצע חומת מגן כתב אביב לביא את הדברים הבאים בעיתון "הארץ" ("הטבח שלא היה", 24.4.02):

ניסים משעל ראיין ביום ראשון חייל אחרי קצין, העיתונים עמוסים בסיפוריהם של המילואימניקים ששבו משדה הקרב, וכולם מספרים את האמת שלהם. אלא ששדה קרב הוא רשומון, ואל האמת על מה שהתרחש בו אי אפשר להגיע במעמד צד אחד בלבד. כל עוד תתייחס התקשורת הישראלית בזלזול לעדויותיהם של פלשתינים, ותאמץ באופן אוטומטי את אלה של הישראלים, ילך ויגדל הפער בין האופן שאנחנו תופסים את הדברים לתמונה שמצטיירת בעולם.

כפרפראזה על דברי לביא ניתן לומר שכל עוד יתייחס עיתון "הארץ" בזלזול לעדויותיהם של חיילי צה"ל, ויאמץ באופן אוטומטי את אלה של הפלסטינים, ילך ויגדל הפער בין התמונה שמצטיירת בעולם לבין מה שהתרחש באמת.