זרקור: האם ישראל משתמשת ב"כוח לא-מידתי" כנגד הפלסטינים?

בתחילת האינתיפאדה השנייה, בה ניצב הצבא הישראלי מול שילוב של אזרחים פלסטיניים, כוחות ביטחון פלסטיניים במדים ומיליציות התנזים של יאסר ערפאת בלבוש אזרחי, הועברה החלטה 1322 של מועצת הביטחון של האו"ם המגנה את ישראל ב"שימוש לא מידתי בכוח" בנסיונותיה להגן על חיי חייליה ואזרחיה. ארצות הברית נמנעה מלהצביע, מה שאפשר להעביר את ההחלטה, ולאחר מכן הסבירה שהטלת וטו הייתה "גורמת לעוד אלימות ערבית שהייתה מציבה את חיי האמריקנים באזור בסכנה." (ניו יורק טיימס, 9 באוקטובר 2000).

ארגון "אמנסטי אינטרנשיונל" היה גם הוא בין המגנים את מעשיה של ישראל. בניגוד לנוהל המכתיב חקירה לפני הסקת מסקנות, ב-3 באוקטובר האשים אמנסטי את ישראל בשימוש "בכוח לא מידתי ולא מבחין", ואז יומיים לאחר מכן הכריז על עזיבת חברי המשלחת שלו בכדי "לחקור" את הסוגייה. כמו כן, הצהירה אמנסטי שנציגיו "יגישו המלצות לממשלה הישראלית," אבל לא דיבר על המלצות שיוצגו בפני הרשות הפלסטינית. (הודעה לעיתונות מפי אמנסטי אינטרנשיונאל מה-3 וה-5 באוקטובר,M2 PRESSWIRE)

האם האשמות אלה של שימוש ישראלי בכוח לא מידתי וברוטלי נכונות?

בהשוואה למדינות אחרות, והאו"ם עצמו, התנהגותה של ישראל הייתה מרוסנת

ישראל נבחנת באורח קבע תחת מיקרוסקופ שנראה כי מיועד אך ורק בשבילה. המבקרים מתעלמים ממדיניותן והתנהלותן של מדינות אחרות, כולל דמוקרטיות מערביות, במקרים של מהומות אלימות שהיו ללא ספק מאיימות פחות מאלה שישראל מתמודדת עימן.

האו"ם בעצמו סיפק לפחות דוגמא אחת הולמת לכך: ב-1993 כוחות שמירת שלום של האו"ם בסומליה השתמשו בירי מסוקים בכדי לחסל אזרחים עוינים וחברי מיליציות. לדוגמא, ב-9 בספטמבר, בהיתקלות קצרה, הגנו מסוקי קוברה אמריקניים על צוות דחפור אמריקני על ידי ירי טילים נגד טנקים ותותחי 20 מ"מ על קהל סומלי של אזרחים ואנשי מיליציה. האו"ם הצדיק את ההרג של קרוב ל-100 סומלים בכך ש- "כל מי שהיו בסביבה היו לוחמים, היות והם התכוונו לפגוע בנו." חיילים אמריקנים התייחסו ל"אזור ירי חופשי" והתלוננו שהסומלים "קוראים לנו רוצחי נשים וילדים כשאנו משיבים אש לעבר האנשים שיורים עלינו, והורגים כמה מן האנשים המשמשים להם כמגן."

דוגמאות אחרות שמספקות נקודת מבט חשובה כוללות את הפלישה האמריקנית לפנמה, תגובת ירדן למרד של אש"ף, ותגובת ערב הסעודית למהומות של עולי-רגל איראניים במכה. בכל אחד מן המקרים ייחסו המדינות חשיבות פחותה בהרבה לחיי יריביהם מזו שייחסה ישראל במשבר הנוכחי.

פעולות "שמירת השלום" של ארה"ב והאו"ם בסומליה

ב-1991 התפוררה מדינת סומליה, ממשלתה הודחה ורחובות עיר הבירה מוגדישו נשלטו על ידי מיליציות שבטיות מתחרות. סיקור תקשורתי של הרעב הכבד באזור קרא להתערבות בינלאומית. תחת חסות האו"ם ניסו כוחות אמריקניים יחד עם כוח אדם מ-25 מדינות אחרות להשיב את הסדר על כנו, לחלק אוכל, לפרק את המיליציות מנשקן ולבסוף להחזיר את השלטון האזרחי על כנו.

אחד ממנהיגי המיליציות, מוחמד פראח אידיד, שאף להיות השליט היחיד של סומליה ועל כן דחה את הצעת הפשרה בין השבטים שהגיש האו"ם. ב-6 ביוני 1993, כשהם מוגנים בחגורה אנושית של אזרחים, התקיפו כוחותיו של אידיד חיילי או"ם פקיסטניים והרגו 23:

גבר אחד או שניים ניגשו לחיילים והחלו לדבר איתם בעוד ש-15 גברים אחרים הלכו לקראתם כשידיהם מאחוריי גבם…לאחר מכן נשים וילדים הקיפו את הפקיסטנים…לא מאפשרים להם לירות על הגברים, שהוציאו מקלות וסכינים בעוד סומלים אחרים על גגות הבתים פתחו בירי. (ניו יורק טיימס, 8 ביוני 1993)

מספר ימים מאוחר לכן, בתגובה לירי צלפים במהלך הפגנה, ירו חיילי או"ם פקיסטנים על קהל מפגינים סומלי והרגו שני אנשים:

במה שנראה כדפוס של התגרויות מתעצמות, עלה מספר תקריות ירי במהלך היומיים האחרונים. ביום שני, חיילים פקיסטנים הרגו שני סומלים במהלך הפגנה מחוץ למפקדה שלהם לאחר שצלפים פתחו בירי (ניו יורק טיימס, ה-9 ביוני 1993)

האו"ם מפגיז את מוגדישו וגורם לפגיעות קשות בנפש בקרב האזרחים

כוחות האו"ם הגיבו בכל הכוח כלפי גנרל אידיד והמיליציה שלו, ראשית באמצעות תקיפתה מן האוויר של מוגדישו צפופת האוכלוסין:

אחרי שעות של הפגזות שזיעזעו את העיר, הסתערו היום בבוקר גדודים של האו"ם על המפקדה של גנרל מוחמד פראח אידיד, אבל מפקד השבט הסומלי לא היה שם.

מרכז מוגדישו הפך לשדה קרב כשכלי טיס מתקיפים מהאוויר וכוחות שמירת השלום מנקים את הרחובות…

המתקפה החלה ב-1:30 בבוקר (שעה מקומית) כששכונתו של גנרל אידיד זועזעה על ידי ירי תותחים, טילים ממסוקי קוברה וירי ממטוס AC-130H "ספטר"… (ניו יורק טיימס, ה-18 ביוני, 1993)

ה- AC-130 הוא נשק משחית במיוחד והפשיטות הובילו לפגיעות כבדות:

עד הערב, בתי החולים דיווחו על יותר מ-60 הרוגים וכ-100 פצועים סומלים.

שני טילי מסוקים נחתו בחצר של סוכנות רווחה צרפתית, ה- IAAH) International Action Against Hunger) והרגו עובד סומלי אחד ופצעו 7 אחרים. (הניו יורק טיימס, ה-18 ביוני 1993).

הפגזה אמריקנית של רדיו מוגדישו בתואנה ל"הסתה"

בין המטרות היה רדיו מוגדישו, שהופגז בכדי להשתיק את ההסתה "נגד האו"ם":

הפגזות אוויריות….פגעו בתחנת הרדיו של מוגדישו. לפי גורמים רשמיים של האו"ם נעשה שימוש בתחנה לשידור הודעות נגד האו"ם ולהסית לפעולות נגד כוחות שמירת השלום. (הניו יורק טיימס, 18 ביוני 1993)

ארה"ב מאשימה את אידיד ברצח אזרחים: הוא שלח אזרחים להתמודד עם גדודים

אחרי הקרבות הראשונים, נהרגו 20 מפגינים סומלים על ידי הגדודים הפקיסטיניים:

ההתקפות הזינו את הטינה והכעס בקרב הסומלים כנגד האמריקנים והאו"ם. המתיחות הוחרפה לאחר ש-20 אזרחים נהרגו בשתי הפגנות ביום ראשון כאשר גדודים פקיסטניים פתחו באש בעקבות צלפים שכיוונו את נשקם אליהם…(הניו יורק טיימס, ה-18 ביוני 1993)

שליח האו"ם בסומליה, ג'ונתן האוו, אדמירל אמריקאי לשעבר, ראה את גנרל אידיד אשם במות האזרחים:  

אדמירל האוו האשים את גנרל אידיד בשימוש בנשים ובילדים כמגן אנושי לחמושים, באומרו שסיעתו של הגנרל אירגנה את ההפגנות וכי הוא אחראי למותם. (הניו יורק טיימס ה-18 ביוני 1993)

האו"ם קורא ל"רכבים משוריינים, טנקים ומסוקי תקיפה"

ב-6 ביוני, יום ההתקפה כנגד החיילים הפקיסטנים, העבירה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 837 ש:

o   מגנה את ההתקפות הצבאיות ללא כל סיבה כנגד כוח אדם [של האו"ם]….שנראה כי היו חלק מסדרת הפרות מחושבת ומתוכננת מראש של הפסקת האש…

                                                         

 o  [מעודדת] מדינות חברות לתרום, על בסיס חירום, תמיכה צבאית והובלה, כולל רכבים משוריינים, טנקים ומסוקי תקיפה בכדי לספק….את היכולת הדרושה להתמודד ולהרתיע התקפות מזוינות…

כך, בעוד ישראל גונתה על ידי האו"ם על שימוש מוגבל מאוד בטנקים ובמסוקים, האו"ם עצמו קרא להגביר את השימוש בכלי נשק כאלה בסומליה.

מסוקים אמריקנים מבצעים התקפת טילים על מפגש של מנהיגים סומליים, ומותירים לפחות 54 הרוגים

התקיפה, שמטתרה תוארה כמנגנון "הפיקוד והשליטה" של מיליציית אידיד, אירעה ב-12 ביולי 1993. מסוקים אמריקנים ירו "16 טילים ויותר מ-200 סבבי ירי של תותחי 20 מ"מ" לתוך הווילה במוגדישו, מקום מפגשם של עוזריו של אידיד ומנהיגים סומליים אחרים. (AP, ה-12 ביולי 1993) לפי הצלב האדום, לפחות 54 סומלים נהרגו בהתקפה וכ-174 נפצעו, בעוד שמקורות סומליים טוענים כי נהרגו 73, כולל 10 ילדים ו-22 נשים. (סוכנות הידיעות הצרפתית, ה-13 ביולי 1993) 4 עיתונאים מערביים שמיהרו למקום ההתרחשות נהרגו על ידי ההמון הסומלי מחוץ לווילה (סוכנות הידיעות הצרפתית, ה-13 ביולי 1993).

בקרב במהלך חודש ספטמבר הוכרז "אזור ירי חופשי", 100 סומלים נהרגו בידי מסוקים אמריקנים

ב-9 בספטמבר 1993 נערך קרב כתוצאה מהתקפה סומלית כנגד צוות דחפור אמריקני, מסוקי קוברה אמריקנים ירו טילי נ"ט ומטווחים של כדורי 20 מ"מ "בקהל שבא לחזות ביריות והרגו כ-100 איש." (בלק הוק דאון, עמוד 76; בטקסט מופיע התאריך בטעות כ-19 בספטמבר; התאריך הנכון, ה-9 בספטמבר, מוזכר בהערות, עמוד 360).

מסתבר כי הקהל עזר לאנשי המיליציה בקרב, מה שהוביל את הדובר הצבאי של האו"ם, מייג’ור דוויד סטוקוול, להגן על הירי על אזרחים:

כל מי שהיו בסביבה היו לוחמים, היות והם התכוונו לפגוע בנו (מנצ'סטר גרדיאן וויקלי,ה-19 בספטמבר 1993).

לפי הערות יומן של היחידות האמריקניות שהיו מעורבות בהתרחשויות:

…מסוקי הקוברה הרגו כ-100 איש, הם ירו לתוך הקהל למקום ממנו הגיעו היריות. יש לזכור כי היה זה אזור ירי חופשי…[הסומלים] משתמשים בנשים כמגן וכהסוואה כשהם יורים עלינו בכדי שיהיה זה קשה לראות מי יורה, אם בכלל. אז הם קוראים לנו רוצחי נשים וילדים כשאנו משיבים אש לעבר האנשים שיורים עלינו, והורגים כמה מן האנשים המשמשים להם כמגן. (בלק הוק דאון, עמוד 360)

אחרי שהפשיטה סוכלה, נהרגו 18 חיילים אמריקנים ו-500 סומלים בקרב של חצי יום

קרבות אש ומארבים המשיכו מספר חודשים עד שהגיעו לשיא בניסיון כושל של ריינג'רים אמריקנים וכוחות מיוחדים ללכוד עשרות עוזרים בכירים של אידיד ב-3 באוקטובר. הפשיטה השתבשה כאשר שני מסוקי קוברה הופלו אחד אחריי השני מירי מטולי RPG שנורה על ידי הסומלים. בשל סירוב לנטוש את גופת הטייס המת בהריסות אחד המסוקים, הקיפו הכוחות האמריקנים את אזור ההתרסקות בניסיון לחלץ את הגופה, וקראו לתגבורת. החיילים שהיו בקרבת מקום למסוקים המרוסקים נתקלו במתקפה הרסנית של אנשי אידיד, שהיו חמושים ברובי קלצ'ניקובוב מטולי –RPG. ניסיונות התגבור והאחיזה בעמדה, על אף היותם מעשי גבורה, הובילו לפגיעות מאסיביות. שיירת ההצלה הסופית, שהורכבה מטנקים ורכבים משוריינים, הוסיפה למרחץ הדמים. לפי דיווח אחד:

לפחות 300 סומלים נהרגו במהלך קרבות הרחוב במוגדישו ב-3 באוקטובר, מאות נשים וילדים היו בין 700 הפצועים שהובלו לבתי החולים לאחר הקרב…"הדבר היה כרוך בשפיכות דמים מאסיבית," אמר בכיר בפנטגון.

מחבר הספר על הקרב העריך כי הפגיעה בנפש הייתה אף גבוהה יותר, קרוב ל-500 סומלים נהרגו, ואלף נפצעו. (בלק הוק דאון, מרק בודן, עמוד 310)

רבות מפגיעות אלה היו כתוצאה מירי מסוקים אמריקנים שדווח כי הגיעו עד ל- 75,000 סבבים ו-63 טילים נ"ט בקרב בן 14 שעות. (שירות החדשות גנט, ה-22 בנובמבר, 1993)

על אף החללים הרבים, הדובר האמריקני מתכחש לשימוש לא מידתי בכוח בקרבות

דובר הצבא האמריקני טען כי על אף החללים האזרחים הרבים לא השתמשה ארצות הברית בכוח לא מידתי, לא עברה על חוקי המשפט הבינלאומי וכי האחריות היא על הסומלים עצמם שהחלו את הקרבות והשתמשו באזרחים כמגנים:

מכל הדיווחים, אופי ורמת הכוח בו נעשה שימוש….לא חרג מעבר למה שהיה הכרחי בכדי להתמודד עם ההסלמה באש והופעל בכפוף לזכות ההגנה העצמית המוכרת על פי המשפט הבינלאומי…

החמושים הסומלים שלחמו נגדנו השתמשו לעיתים תכופות בנשים ובילדים ולעיתים אף לבשו בגדי נשים להסוואה ולהגנה מפני התקפה. חמושים אלה לא לובשים מדים או עונדים סמלים מזהים; הם אינם נושאים נשק באופן גלוי; הם אינם נתונים למרות צבאית ואין הם פועלים במסגרת המשפט הבינלאומי. היו הם אלה שיזמו את קרבות האש ועל כן הם הנושאים באחריות המלאה לאובדן הטרגי של חיים. (הצהרה מאת הפיקוד המרכזי האמריקני שדווח ב-ניו יורק טיימס, ב-14 אוקטובר 1993; הדגשה נוספה)

השוואה: ארה"ב והאו"ם מול ישראל בסוגיית השימוש בכוח- דוגמת סומליה

אין ספק כי ישראל הייתה הרבה יותר מאופקת בהתמודדויותיה עם התקפות פלסטיניות מאשר ארצות הברית והאו"ם בהתמודדות עם התקפות סומליות בעלות אופן דומה. ניתן לראות בבירור כי חלק מהקרבות בסומליה היו הרבה יותר חריפים מהמאבקים האחרונים כולם שבין הישראלים לפלסטינים. אבל זה בעיקר בגלל שישראל נהגה במדיניות של הימנעות. יתרה מכן, רבים מן הקרבות בסומליה שתוארו לעיל- לדוגמא אלה ביוני ובספטמבר- דומים במקצת לקרבות שהתרחשו לאחרונה בין הישראלים לפלסטינים.

במיוחד הקרב בספטמבר מכיוון והיה זה מפגש קטן יחסית בו הייתה מעורבת קבוצה חמושה אליה הצטרפו אזרחים בתקיפת חיילי או"ם. כוחות האו"ם, כולל מסוקי הקוברה האמריקנים, התייחסו לאזור התקיפה כ "אזור ירי חופשי" וירו בכל סומלי באזור, בין אם חמוש או לא. תותח ה-20 מ"מ של מסוק הקוברה וטילי הנ"ט הרגו קרוב ל-100 סומלים, רבים מהם נשים וילדים. יש מקום להזכיר שוב את דבריו של הדובר הצבאי של האו"ם, מייג’ור דיוויד סטוקוול:

כל מי שהיו בסביבה היו לוחמים, היות והם התכוונו לפגוע בנו (כפי שצוטט ב- מנצ'סטר גרדיאן וויקלי,ה-19 בספטמבר 1993).

מספר החללים הסומלים בקרב קטן זה עם כוחות האו"ם שווה למספר החללים הפלסטיני בשלושת השבועות הראשונים של מהומות ספטמבר 2000, מה שמעיד פעם נוספת על הריסון הגדול מצידה של ישראל.

כמו כן, מאלף להשוות את תגובות ארצות הברית מחד וישראל מאידך לחיילים – חלקם פצועים – הלכודים בתוך המון עוין וחמוש. כשחיילים אמריקנים נלכדו על ידי כוחות סומליים גדולים בקרב אוקטובר שהוזכר לעיל, הצילה אותם ארצות הברית במחיר של יותר מ-500 הרוגים סומלים. כשחיילים ישראלים היו תחת מצור בקבר יוסף בשכם, וביניהם רב שוטר מדחת יוסף שנפצע קשה מירי, נדחתה בקשה ישראלית שהופנתה לכוחות הפלסטינים לאפשר את פינויו. המפקדים הבכירים בצה"ל התעלמו מתחינותיהם של החיילים הלכודים כי החייל גוסס, ולא פרסו בקרבת מקום כוחות חמושים בכדי להוציא לפועל מבצע הצלה, ולאחר מכן טענו כי הם רצו להימנע מהסלמה ומפרסום רע נלווה:

אם היינו שולחים פנימה טנקים ונשק כבד בכדי לחלץ את החייל הפצוע, הדבר לא רק היה מוביל להסלמה במצב, אלא דמיינו כיצד זה היה נראה לשאר העולם. (ג'רוזלם פוסט,ה-3 באוקטובר 2000).

במקום זאת, הגנה ישראל על חיי פלסטינים בכך שלא ניסתה לחלץ את החייל הפצוע, שלאחר מספר שעות דימם למוות.

בעוד שארצות הברית הסבירה את שיעור החללים הסומלים הגבוה כתוצאה מהצלת חייליה ככזה שאינו עולה על "מה שהיה הכרחי בכדי להתמודד עם ההסלמה בירי….ובכפוף לזכות ההגנה העצמית על פי המשפט הבינלאומי…", שוב נהגה ישראל באורח מרוסן יותר, אולם עדיין הואשמה בשימוש לא מידתי בכוח.

הפלישה האמריקנית לפנמה

בתגובה להחמרת ההתנהגות הנפשעת והמדכאת של הגנרל מנואל נורייגה ב-1988 בפנמה, הטילה ארצות הברית סנקציות כלכליות על המדינה והאשימה את נורייגה בסחר בסמים. ב-15 בדצמבר 1989 בעקבות חוסר רגיעה במדינה בעקבות כישלון ניסיון הפיכה, הכריזה האסיפה הלאומית בראשותו של נורייגה על מלחמה עם ארצות הברית. (הניו יורק טיימס, מאמרים נבחרים דצמבר 1989)

חששות אמריקניים מהתפתחויות אלה הועצמו בשל הדאגה לכ-15,000 אזרחים אמריקניים שחיו באזור תעלת פנמה.

תקיפה של חיילי מארינס לא חמושים במחסום דרכים, הרוג אחד

ב-16 בדצמבר 4 קציני מארינס אמריקנים לא חמושים טעו בדרך והגיעו למחסום דרכים צבאי ליד מפקדת נורייגה ובנקודה זו:

חיילים פנמים ניסו למשוך את האמריקנים אל מחוץ לרכבם ואז פתחו עליהם באש כאשר ברחו, הם הרגו קצין אחד ופצעו אחר בקרסול. (הניו יורק טיימס, ה-19 בדצמבר 1989)

מקרה החיילים האמריקנים שטעו בדרך מזכיר באופן משונה את המקרה של שני חיילי מילואים ישראליים שנכנסו בטעות לתוך העיר רמאללה. אולם, ההבדל בין המקרים הוא בכך שבחיילי המילואים נעשה לינץ' ברוטלי בתחנת המשטרה בעיר, בעוד שאין כל הוכחה שהחיילים הפנמים היו מבצעים לינץ' או אפילו הורגים את האמריקנים אם אלה לא היו בורחים. תגובת ארצות הברית להרג חיילה הייתה מהירה וחמורה.

ארצות הברית פולשת לפנמה; הכוחות כוללים נגמ"שים, טנקים, מסוקי אפאצ'י ומטוסיAC-130            

בתגובה על תקיפת החיילים האמריקנים, אותה כינה הנשיא בוש "שערוריה גדולה", פלשה ארצות הברית לפנמה ב-20 בדצמבר. כוח הפלישה האמריקני מנה 20,000 חיילים שכלל חלקים מחטיבה 82 המוטסת ומחטיבה 6 הממוכנת. הקרב האמריקני כלל מרגמות, נגמ"שים, טנקים, ומסוקי אפאצ'י בעלי טילי נ"ט. בנוסף, השתמשה ארצות הברית במטוסי החמקן – F-117 – שתפקידם הראשוני בקרב היה הפלת 2000 פצצות קטנות ליד בסיסים צבאיים פנמיים בריו האטו (הניו יורק טיימס, ה-24 בדצמבר 1989). לבסוף, השתמשה ארצות הברית גם בתותחים הקטלניים שעל מטוס AC-130 ש:

היה מצוייד במערך מפחיד של תותחי20   מ"מ, מכונת ירייה מסוג גטלינג 7.62 מ"מ, תותחי הוביצר בקוטר 105 מ"מ שיורים פגזים במשקל 40 ליברות (כ-20 קילוגרם)…[ה-AC-130] יכול לירות 17,000 מטחים בדקה, ברצף הרסני של כדורים (ניוזוויק, ה-1 בינואר 1990).

צבא פנמי קטן משתלט; לא חסים על חיי האזרחים

שימוש בנשק זה הביא לתוצאה הרסנית כנגד 12,000 חיילי הצבא הפנמי, שמסתכם בקצת יותר ממיליציה במדים ובמיליציה בבגדים אזרחיים של נורייגה הידועה בכינוי "גדודי הכבוד." במהלך הלחימה, מספר רב של אזרחים נהרגו ורחובות שלמים בשכונות העניות בפנמה סיטי הוחרבו לחלוטין. לפי דיווח עיתונות אחד:

בסביבות 12:15 בליל יום רביעי, תושבי בתי העץ בני המאה הקיפו את מפקדת הצבא הפנמי, שכונה הקומנדנסיה (הפיקוד), כשהם המומים משאגת ה- AC-130 האמריקנים… מסוקי תקיפה והפצצה, ורעם הטנקים ברחובות. הטנקים ירו מטח אחר מטח לעבר מקום המסתור הרשמי של נורייגה…במהרה החלו הרחובות להתמלא בתושבים מפוחדים שברחו מביתם העולים בלהבות. מספר לא ידוע מתו בביתם; רבים נפצעו. (טיים ה-1 בינואר 1990)

עם התקדמותו של הכוח האמריקני לכיוון מפקדת נורייגה, השיבו הפנמים מלחמה וזכו לתגובה לא מרוסנת ממסוקי האפאצ'י האמריקניים:

חיילים עם רובים ומכונות ירייה [החלו] יורים מהמפקדות ומחלונות בתי הדירות מסביב ומבתים אחרים. מסוק תקיפה אמריקני ירה טילים ומטחים של אש חיה (הניו יורק טיימס, ה-26 בדצמבר 1989).

לפי דיווח נוסף על הלחימה בשכונה, בה התגוררו 20,000 איש:

הלהבות יצאו מתוך עמוד עשן שהתנשא לגובה של אלפי רגל. מסוק צבאי אמריקני ריחף מעל, ולעיתים ניתן היה לשמוע פיצוצים.

"זה נורא," אמרה אם שברחה מהאזור עם בני משפחתה. "מעולם לא נראה מחזה שכזה בהיסטוריה של מדינתנו."

תושבים אמרו שרבים מבתי העץ בקרבת המפקדות נפגעו מירי ארטילרי. רבים נשרפו, וכמה תושבים דיווחו כי איבדו הכל (רויטרס, ה-21 בדצמבר 1989).

בעוד שהפנטגון העריך באופן רשמי כי נהרגו 516 פנמים בפלישה, מתוכם 314 חיילים ו-202 אזרחים (UPI, ה-18 בספטמבר 1990), כמה דיווחים אמינים אחרים מראים כי שיעור החללים בקרב האזרחים גבוה בהרבה יותר. דיווח של 60 דקות שיער כי מספר ההרוגים ייתכן והגיע ל-4000 וציטט מסמך צבאי אמריקני שנכתב 9 ימים לאחר שהחלה הפלישה ומעריך את מספר ההרוגים בקרב האזרחים כ-1000. המאמר הצבאי טוען:

כמה נהרגו באזור טוריחו [מקום מפקדתו של נורייגה], בו כ-10 רחובות צפופים של שכונות עוני נהרסו כתוצאה ממהלכינו. (60 דקות, ה-30 בספטמבר 1990)

ארצות הברית ובעלות ברית מטילות וטו על החלטה גורלית של מועצת הביטחון של האו"ם

על החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם ש"מגנה בחריפות את ההתערבות בפנמה על ידי כוחות צבאיים של ארצות הברית של אמריקה" הוטל וטו אמריקני, בריטי וצרפתי, על אף כי רוב מ-15 חברי המועצה הצביעו בעד ההחלטה (הניו יורק טיימס, ה-24 בדצמבר 1989).

כאשר קובה לחצה על האסיפה הכללית להעביר החלטה המגנה את הפלישה האמריקנית, בכיר במשרד החוץ האמריקני אמר כי החלטה כזו תהיה:

עוד דוגמא לצביעות….גלויה לכל העולם גם אם לא לחברות האו"ם (הניו יורק טיימס, ה-27 בדצמבר, 1989).

השוואה: ארצות הברית מול ישראל בשימוש בכוח – דוגמת פנמה

מה שהוביל לפלישת ארצות הברית לפנמה עם יותר מ-20,000 חיילים ומעצרו של נורייגה היה הרג חייל מארינס שלא בתפקיד ופציעתו של אחר בידי חיילים פנמים לאחר שרכבם של חיילי המארינס טעה בדרך והגיע למחסום הדרכים הפנמי. דיווחים אמינים מציינים כי קרוב ל-4,000 פנמים, רובם אזרחים, נהרגו בפלישה זו.

בניגוד לכך, כאשר שני חיילי מילואים של צה"ל טעו בדרך לבסיס, נפלו לידיים פלסטיניות, ונעשה בהם לינץ' באורח מזוויע במיוחד, נתנה ישראל לפלסטינים התראה של 3 שעות על תקיפה של מספר בניינים. אחד מן הבניינים היה תחנת המשטרה ברמאללה שהייתה מקום התרחשות הלינץ'. אחרי שעברו 3 השעות, ירו מסוקי אפאצ'י ישראליים יריות אזהרה ורק אז ירו טילים בבניינים שהפלסטינים כבר הוזהרו לפנות. התקיפות הישראליות גרמו לכמה פציעות אבל לא להרוגים.

ככלל, בפלישתה לפנמה הפעילה ארצות הברית כוח רב בהרבה מזה שהפעילה ישראל כנגד הרשות הפלסטינית. כתוצאה מכך, הפעולה האמריקנית הובילה להרבה יותר פגיעות בנפש, בעיקר בקרב אזרחים.

לבסוף, יש למקם את הריסונים הישראליים בהקשר הראוי. פנמה רחוקה מארצות הברית בכ-1000 מייל ומעולם לא היוותה איום על ערים אמריקניות או אזרחים אמריקניים. לעומת זאת, האוכלוסייה האזרחית הישראלית ואפילו ירושלים, עיר הבירה, מהווים מטרה לאיומים ישירים של התקפות פלסטיניות.

תגובת סעודיה להתפרעויות האיראנים במכה ב-1987

במהלך החאג' המוסלמי (העלייה לרגל למכה) ב-1987, 157,000 עולי-רגל איראניים פתחו בהפגנות אלימות לערער את יציבותה ואת אמינותה של ערב הסעודית. לפי דיווחי החדשות, האיראנים שנתמכו על ידי סוכני ביון בכירים ומשמרות המהפכה האיראניים, ניסו להשתלט על המסגד הגדול ולהכריח בכירי דת סעודיים להכריז על המנהיג האיראני איטוללה חומייני מנהיג כל המוסלמים (AP ה-5 באוגוסט 1987).

האיראנים, שדווח כי נשאו תחת בגדיהם "סכינים ומקלות", הכריעו במהרה את המשטרה הסעודית ולקחו את נשקיה. לאחר שראשו של שוטר סעודי נערף במסגרת קרבות רחוב, החלו כוחות ביטחון סעודיים "לירות בכדי להרוג" (הניו יורק טיימס, ה-8 באוגוסט 1987; UPI ה-29 באוגוסט 1987).

לפי ערב הסעודית יותר מ-275 עולי-רגל איראניים נהרגו בלחימות; איראן טענה כי שיעור האבידות היה 600, 4500 פצועים וכי "המשטרה הסעודית טבחה בעולים לרגל עם מכונות ירייה" (AP ה-5 באוגוסט 1987).

על אף שיעור אבידות אזרחי גבוה, גיבו ארצות הברית ומדינות ערב את ערב הסעודית

ארצות הברית נמנעה מלהעביר ביקורת על הסעודים באשר לשיעור האבידות האזרחי הגבוה, ובמקום זאת "האשימה את איראן…על המהומות ושיבחה את ערב הסעודית על ההשתלטות על העימותים." דובר מחלקת המדינה צ'ארלס רדמן אמר שההאשמות האיראניות כי ארצות הברית דירבנה את המהומות שימשה בשביל איראן:

אינטרס פוליטי בשילהוב אוכלוסייתה והסלמת מסע המתח, ההפחדה וערעור היציבות באזור המפרץ (הניו יורק טיימס, ה-4 באוגוסט 1987).

גם מנהיגים ערבים הגנו על הסעודים. לדוגמא, דווח כי המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת הצטרף ל "מספר הולך וגדל של מנהיגים ערבים…בגינוי איראן על האלימות במכה." (הניו יורק טיימס, ה-5 באוגוסט 1987) ערפאת לא גינה את הכוחות הסעודים על השימוש במכונות ירייה כנגד עולי-רגל איראניים שרובם לא היו חמושים.

באופן דומה, הנשיא המצרי חוסני מובארק גם כן הגן על הסעודים והסביר כי:

המוסלמים בעולם צריכים להבין כי כל רפיון בהתמודדות עם אירועים כאלה רק יפיץ לכל עבר את כוחות הרשע והתוקפנות על פני כל מה שקדוש לאיסלאם (הניו יורק טיימס ה-4 באוגוסט 1987).

לבסוף, יש לציין כי לא היו כתבים לא-מוסלמים במכה, מכיוון ולא-מוסלמים אינם מורשים להיכנס לעיר זו הקדושה לאיסלאם. הן בהקשר האלימות והן בהקשר הגישה לעיר הקדושה לא ניתן להתעלם מהניגוד המוחלט לעיר הקדושה ליהדות –  ירושלים.

מלחמת האזרחים בין ירדן לאש"ף: ספטמבר השחור

מאז הקמתו בשנותה-60' התבצר אש"ף בצורה איתנה בירדן עם אוכלוסייתו הפלסטינית הגדולה. עם הגידול בכוחו הצבאי הפך אש"ף למדינה בתוך מדינה, ובכך איתגר את שלטונו של המלך חוסיין ולעיתים קרובות אירעו התנגשויות עם כוחות ביטחון וצבא ירדניים.

המלך חוסיין האשים את יאסר ערפאת ואש"ף בהתקפות על ישראל שהובילו לפעולות תגמול הרסניות. לבסוף, בספטמבר 1970 חטפה קבוצה של אש"ף 3 מטוסים של חברות תעופה מערביות לירדן ופוצצה אותם לאחר שפונו הנוסעים. ב-15 בספטמבר כינס חוסיין ישיבת קבינט דחופה שהורכבה ברובה מגנרלים, לאחר שנראה כי אין הוא שולט עוד במדינתו או בעיר הבירה שלו שהייתה מלאה בנקודת מעבר של אש"ף, והכריז על ממשל צבאי. הזירה הפכה לעימות מכריע עם יאסר ערפאת ואש"ף. (האתגר הפלסטיני של ירדן, 1948-1983, קלינטון ביילי; ישראל: בעלת הברית המוכנה לקרב, נדב ספרן)

למחרת, הצבא הירדני:

כיוון את אש הארטילריה על מפקדת הפדאיון ומטרות אחרות במחנות הפליטים אל-וודאט וחוסייני הסמוכים לבירה. ביום שלמחרת,  מבצעי טיהור אכזריים החלו ברבת עמון עצמה במטרה לעקור את הלוחמים הפלסטיניים ממקלטים ומגגות בתים. מבצעים אלה, שנמשכו 10 ימים, הובילו לחללים רבים והרס רכוש רב. שני מחנות הפליטים כמעט והושמדו לחלוטין ובניינים שלמים נהרסו על יושביהם. ברבת עמון  רוב הבניינים ששימשו כקיני פדאיון הופגזו (ביילי, עמוד 57).

שיעור ההרוגים הפלסטינים לאחר 11 ימי לחימה הוערך בכ-3,400, על אף שערפאת טען כי 20,000 נהרגו (ביילי, עמוד 59, עשיית מלחמה, ג'ון בולוץ', עמוד 67). הפסקת האש נמשכה עד יולי 1971 ולאחריה התחדשה הלחימה וכוחות אש"ף הנותרים הובסו והוגלו מירדן. כ-200 לוחמי פדאיון, שראו את חבריהם לנשק נטבחים על ידי גדודיו של חוסיין, ברחו דרך נהר הירדן לישראל. רוב חברי אש"ף ומשפחותיהם התיישבו בלבנון, בה הם חזרו על המקרה הירדני בהקמת מדינה בתוך מדינה ופתחו בהתקפות על ישראל שגררו פעולות תגמול.

הלחימה בין ישראל והפלסטינים

רוב, אם לא כל ההתנגשויות האחרונות היו יוזמה של הצד הפלסטיני בין אם על ידי התקפות על חיילי צה"ל בנקודות הגנה על יישובים ישראליים או כנגד היישובים הישראליים עצמם. לדוגמא, שכונת גילה בחלקה הדרומי של ירושלים שימשה באופן קבע מטרה לירי מהשכונה הפלסטינית השכנה בית ג'אלה.

סרטי וידאו קצרים של התקפות קשות הוקרנו בטלוויזיה ונתנו את הרושם של אספסוף לא מאורגן כנגד חיילים חמושים. המציאות שונה- בראש התוקפים ניצבים בדרך כלל ילדים ונערים, אשר מיידים אבנים ולפעמים זורקים בקבוקי תבערה אשר מסופקים לחזית באופן מאורגן. מאחורי קווי החזית נמצאים צלפים וחמושים פלסטינים לפעמים במדים ולרוב לא. הם לרוב חברי התנזים, כוח התקפי של הפת"ח.

חמושים אלה יורים בישראלים מאחורי הכסות של "מפגינים" בקווי החזית, וכאשר גדודים ישראליים יורים עליהם חזרה, הם עושים זאת בניסיון לירות בין "המפגינים". מכיוון והחמושים מסוכנים הם מהווים מטרה לגיטימית לאש חיה. כנגד משליכי האבנים משתמשים הישראלים לרוב בקליעי פלדה מצופים בגומי, אליהם מתייחסת התקשורת לרוב כ"כדורי גומי", על אף שהם מעוצבים להיות הרבה פחות קטלנים מכדורים אמיתיים. כוחות הביטחון הישראלים יורים כדורים אלה במטרה להימנע מהרג ומפגיעות חמורות, אולם גם במקרים כאלה בהם כדורי הגומי מובילים למוות או לפגיעות חמורות, מואשמים הישראלים בברוטליות.

לרוב צלפים וחמושים פלסטינים יורים על הישראלים גם מבנייני דירות או בתים פרטיים. כאשר התקפות אלה הפכו למאיימות מדי הגיבה ישראל בירי טילי נ"ט מהקרקע או ממסוקי אפאצ'י. ישראל גם עשתה שימוש בירי טילי נ"ט ממסוקי אפאצ'י כפעולת תגמול על הלינץ' בחיילי המילואים, שאבדו בדרכם ונלכדו בידי פלסטינים ברמאללה. הם נלקחו לתחנת המשטרה, בה אספסוף – ומסתבר כי גם כמה שוטרים פלסטינים – רצחו אותם באכזריות. התקפות הטילים הגיעו רק לאחר שניתן לפלסטינים אזהרה של 3 שעות כי מקומות מסויימים יותקפו ועל כן איש לא נהרג בפעולה.

בתגובה להתקפות על שכונת גילה, החזירה ישראל אש באמצעות מכונות ירייה על טנקים ואם ניתן היה לאתר במדוייק את מקור הירי אז השתמשה בטילים ממסוק אפאצ'י ובתותחי טנקים.

אין ספק שאם ישראל אכן הייתה משתמשת בכוח מופרז, שיעור ההרוגים הפלסטיני היה כמה אלפים, על פני 150 באוקטובר 2000. אם ישראל הייתה מגיבה כמו ארצות הברית להתקפות אלה, אז שוב היה מגיע שיעור החללים לאלפים.