חבר בוועדת גולדסטון טוען שישראלים מותנים להרוג ילדים

כמה חודשים לפני השלמתו ופרסומו של דו"ח ועדת גולדסטון, אחד מנציגי הוועדה הגיע למסקנה שישראלים מותנים להרוג ילדים. ב-29 ביוני פנה דזמונד טרוורס – אחד מארבעת הנציגים של צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה – לפסיכיאטר העזתי והפעיל האנטי-ישראלי הוותיק עיאד אל סרג' ולעמיתו אחמד אבו טוואהינה וביקש "תובנות מקצועיות" בדבר מצבם הנפשי של ישראלים. חילופי הדברים ביניהם מאירי עיניים במיוחד מפני שהם חושפים את התמימות שבה התקבלו האשמות פלסטיניות על ברוטליות ישראלית.

חיילי צה"ל מטפלים באיש פתח אשר נמלט מהחמאס. צילום: דו"צ.    

כמה חודשים לפני השלמתו ופרסומו של דו"ח ועדת גולדסטון, אחד מנציגי הוועדה – שכנראה התייחס אל ההאשמות הקיצוניות ביותר של עדים פלסטינים כעובדות מוגמרות – הגיע למסקנה שישראלים מותנים להרוג ילדים.

ב-29 ביוני פנה דזמונד טרוורס –  אחד מארבעת הנציגים של צוות הבדיקה של האו"ם בנושא העימות בעזה –  לפסיכיאטר העזתי והפעיל האנטי-ישראלי הוותיק עיאד אל סרג' ולעמיתו אחמד אבו טוואהינה וביקש "תובנות מקצועיות" בדבר מצבם הנפשי של ישראלים. חילופי הדברים ביניהם מאירי עיניים במיוחד מפני שהם חושפים את התמימות שבה התקבלו האשמות פלסטיניות על ברוטליות ישראלית.

במהלך הריאיון ציין טרוורס כעובדה ש"היו מעשים של ירי בילדים לנגד עיני הוריהם". לאחר ששלל את האפשרות שאירועים כאלו (אם הם אכן קרו) היו תוצאה של בלבול או ערפל קרב, הוא אמר ל"עד" סרג': “אני חושב שפעולות כאלו מוזרות מאוד מאוד ומיוחדות מאוד". כעת, כשתמה ההקדמה, הוא פונה לשאלתו:

אני רוצה לשאול אם יש לך תובנות מקצועיות בדבר מצב נפשי כלשהו או התניה או אימון כלשהם היכולים להביא למצב התנהגותי הגורם לחייל לירות בילדים בפני הוריהם. האם יש לך תובנות מקצועיות בדבר התנהגות כזאת?

התשובה לשאלה טעונה מסוג זו הייתה צפויה. “הפרופיל הפסיכולוגי של החייל הישראלי" הוא נושא הגורר שנאה הולכת וגוברת. באינתיפאדה הראשונה, ילדים יידו אבנים בחיילי צה"ל כדי "להגן על רחובותיהם, משום שזה המקום היחיד שבו ילדים יכולים לשחק.” ישראל הגיבה על ידי "הרג, הרג אלים" – הוכחה ל"חוסר היציבות הפסיכולוגי" של חיילים ישראלים. “הפלסטינים בעיני חיילי צה"ל אינם בני אדם שווים”, והם נתפסים לעתים כ"שדים". ישראלים חושבים ש"אני עליון בעולם הזה ולכן אני יכול לדכא אותו". הם פרנואידים. היות שהבעיות הפסיכולוגיות אינן מטופלות הן הפכו ל"מצב קבע" במוח הישראלי. כן, הפלסטינים "יכולים" לשנוא ישראלים ולבצע דמוניזציה שלהם, אבל זוהי רק "תגובה" לדיכוי ישראלי. בהשוואה לישראלים, “לפלסטינים יש יותר יכולת […] להתייחס לישראלים כבני אדם שווים להם". הישראלים מזדהים עם הנאצים ומתנהגים כמוהם.

נציגי הוועדה הגיבו בתודות נרגשות.

בעוד שהשאלה שהוצגה מראה את דפוס החשיבה של אותו נציג, התשובה חושפת את העדויות השקריות והתעמולתיות המהוות את רוב הבסיס לדו"ח הוועדה. במציאות, שנאה פלסטינית כלפי יהודים וישראל מלובה על ידי הסתה ממשלתית הנפוצה בגדה המערבית, רצועת עזה, ומקומות נוספים. אין מקבילה בחברה הישראלית לסוג כזה של שטיפת מוח לשנאה הנתמכת על ידי המדינה.

להלן קטע השאלות והתשובות המלא, ללא עריכה:

קולונל דזמונד טרוורס:

אני רוצה לשאול שאלה, שייתכן שאינה לחלוטין בתחום ההתמחות שלך, אבל למרות זאת, זוהי שאלה הצצה ועולה במוחי. שמענו עדויות על אלימות רצינית, בעלת אופי בלתי צבאי, אלימות חסרת מטרה המכוונת כלפי ילדים. היו מעשים של ירי בילדים בפני הוריהם. כחייל לשעבר אני חושב שפעולות כאלו מאוד, מאוד מוזרות ומאוד מיוחדות. אני רוצה לשאול אם יש לך תובנות מקצועיות בדבר מצב נפשי כלשהו, או התניה או אימון היכולים להביא למצב התנהגותי הגורם לחייל לירות בילדים בפני הוריהם. האם יש לך תובנות מקצועיות בדבר התנהגות כזאת?

ד"ר אחמד אבו טוואהינה:

אין ספק שכל סכסוך, ובמיוחד הסכסוך הערבי-ישראלי, מושתת על שנאה. השנאה הזו גוברת עם הזמן. אני מאמין שלדבר יש השפעות על השלום. ואולם, אם נסתכל על הפרופיל הפסיכולוגי של החייל הישראלי, זהו דבר שהתפתח במהלך 60 שנה. המוסד הציוני תרגם את הפילוסופיה שלו לכך שהיהודי הוא קרבן, ובאותו זמן הוא גם חלוץ. זה חסר תקדים. הוא החלוץ, האדם הראשון. המנטליות הזאת של המוסד הציוני תורגמה לאסטרטגיות טקטיות באימון חיילים ישראליים במלחמות השונות. עם הזמן החייל הישראלי מצטייר כבעל העליונות המוחלטת, והוא מסוגל לנצח, אה, את כל המלחמות נגד הערבים, ולפיכך לחיילים ישראליים יש  אפקט ההילה הזה. הוא הכי טוב. כילד אני זוכר שרק אם רכב צבאי ישראלי היה מגיע לרחוב שלנו, היינו מפחדים ובורחים.

עם זאת, בחלוף השנים תחושת העליונות המוחלטת הזאת אצל חיילים ישראליים החלה להתנפץ, והדבר היה משמעותי במהלך האינתיפאדה הראשונה, כשילדים פלסטינים היו יוצאים לרחוב ומיידים אבנים על חיילי צה"ל, בניסיון להגן על רחובותיהם, משום שזה המקום היחיד שבו ילדים יכולים לשחק. הנוסחה הפסיכולוגית החלה להשתנות. הילד החל לייצג או, אה, לשמש מראה לחייל הישראלי. הדבר גרם לסוג של פחד או חשש אצל החייל הישראלי.

במהלך האינתיפאדה הראשונה ניסו מוסדות הצבא הישראלי לבנות, אה, רובים שיידו אבנים על הילדים, אבל הבינו שאין בכך טעם. במקום זאת הם נקטו הרג, והרג אלים. בתורה הצבאית די בכדור אחד להרוג אדם, ושאלתך מה גורם לחייל ישראלי לירות טיל רק כדי להרוג ילד מצביעה בבירור על חוסר יציבות פסיכולוגי ומראה שהחייל הישראלי, אה, צבר פחד, אה, שמנע ממנו את תחושת ההילה שהייתה לו במהלך השנים, וכעת הוא רוצה להחזיר את התמונה האבודה הזאת. אם הדברים יימשכו כך, אני מאמין שמעשי אלימות עתידיים, אה, המלחמה הבאה שאנשים ידברו עליה, אני מאמין שהיא תהיה גרועה יותר. היא תהיה מזוויעה יותר. אם המלחמה הקודמת הובילה לאלפי הרוגים, אני מאמין שהבאה תוביל לעשרות או אפילו למאות אלפי הרוגים.

ד"ר עיאד אל סרג':

הרשה לי להוסיף משהו. ישנו תהליך פסיכולוגי, תהליך פסיכולוגי ארוך טווח המבוסס על דה-הומניזציה של האויב. הפלסטינים, בעיני החייל הישראלי, אינם בני אדם שווים לו. לפעמים הפלסטיני הופך לשד בעיניהם. לפיכך, זהו מצב של דמוניזציה. למרבה הצער, זהו מצב שאפשר, אה, לראות בהתנהגות של החייל הישראלי, לא רק בהרג של ילדים או של אבות בפני ילדיהם. אפילו בהתנהגות כלפי פלסטינים העוברים במעברי הגבול, כשמתייחסים לפלסטיני בצורה משפילה, אך ורק כדי להשפילו. לא מתייחסים אליו כאל בן אדם. זהו הבסיס לכול. ואז ישנה העובדה שאין ריסון, אין משמעת בצבא, ואפילו יש עידוד לכך. זהו חלק מהצבא הישראלי, ובעבר ראינו סיפורים רבים על הרג של פלסטינים בידי חיילים או מתנחלים, ואז הנאשם, או האחראי, נמצא חף מפשע. לפעמים אפילו מקימים פסל למענו כאילו היה גיבור.

התרבות הזאת של דמוניזציה ודה-הומניזציה, נוסף על מה שציין עמיתי – פרנויה. לפרנויה יש שני צדדים – הצד של הקרבן – אני קרבן של העולם הזה, כל העולם נגדי, ומהצד השני – אני עליון בעולם הזה, ולכן אני יכול לדכא אותו. הדבר מוביל למה שנקרא "שחצנות הכוח". המקרה הגרוע ביותר שאנו רואים בישראל הוא קבוצה של קרבנות יהודיים שעונו במשך מאות שנים, לאחרונה במהלך השואה. העניין החשוב ביותר הוא שהמצב הנפשי הזה לא טופל פסיכולוגית, והמצב הזה של הקרבן הפך למצב תמידי. חמור מאוד שקרבן אינו מטופל, ואז הוא מקבל נשק קטלני.

כאן אנו רואים את שחצנות הכוח, והם משתמשים בה בלי לחשוב על אנושיות בכלל. לדעתי, אנו רואים לא רק מצב של מלחמה, אלא גם מצב תרבותי ופסיכולוגי, ואני מקווה, הלוואי,  שהישראלים יתחילו –  וישנם יהודים רבים בעולם ובישראל שיסתכלו על עצמם ויגיעו לתובנות שיקלו את הפחד שיש להם, מפני שהם במצב של פחד בישראל למרות כל הכוח שיש להם –   לצעוד בדרך של טיפול בהשלכות של תחושות הקרבן שלהם, ויתחילו להתייחס לפלסטיני כאל אדם –  אדם שווה זכויות לישראלי –  ולכבד את ההבדלים ביניהם כדי שיוכל לעמוד מול הישראלי גם כאדם שווה זכויות וחובות. זוהי הדרך לצדק ולשלום.

יו"ר ריצ'רד גולדסטון:

אם יורשה לי להמשיך, אני מתעניין במיוחד במה שאמרת על דה-הומינזציה והכרה בכבוד אנושי, מפני שראיתי מניסיוני את ההשפעות של דה-הומניזציה של הקרבן או המדוכא. ואולם מה שמעניין אותי לדעת הוא אם ישנה השתקפות במראה. האם יש דה-הומניזציה של ישראלים בגישתם של האנשים בפלסטין ובחלקים אחרים בעולם הערבי?

ד"ר עיאד אל סרג':

כן, ללא ספק. ככלל, אנו מסתכלים על הישראלים כשדים שיש לשנוא, כל מעשנו הם תגובה, ואנו אומרים שהישראלים מבינים רק את שפת הכוח. מה שאנו אומרים על הישראלים, הם אומרים עלינו –  שאנו מבינים רק את שפת האלימות או הכוח. ואולם לנו, לפלסטינים, יש יותר יכולת, לדעתי, להתייחס לישראלים כבני אדם שווים להם, כבני אדם מלאים. אני מאמין שיותר מבישראל, מפני שלישראל –  בגלל מאות שנים של עינויים והשפלה בכל מקום בעולם –  יש הרבה, אה, מקומות של פחד, פחד מהעולם. הדמגוגים והמנהיגים הערבים, כמו התקשורת הערבית, המתעסקים בשאלה הפלסטינית לשם פרסום או מסחר, הם מעצימים את התחושה הזאת אצל ישראלים, שישנה אווירת שנאה הרוצה לגזול הכול מישראל. בד בבד הערבים והדמגוגים יודעים שהם אינם יכולים לעשות שום דבר מעשי. לפיכך הם יצרו את האווירה הזאת. ישנו עניין פסיכולוגי חשוב שאנו יכולים לכנות הזדהות עם התוקפן. ההזדהות הזאת עם התוקפן, אה, בקצרה, הילד שחוטף מכות מאביו, והאב הוא הסמל, ובעתיד יכה את ילדיו שלו, אלא אם כן הוא יעבור טיפול.

ישראלים רבים זקוקים לזה, וגם הפלסטינים, מפני שבישראל ישנה הזדהות עם התוקפן, הנאצי. ראש העיר של אחת ההתנחלויות אמר "אני לא רוצה את הפלסטינים בחווה שלי, ואם הם יבואו, יש לשים סמלים על כתפיהם". זה מה שהנאצים עשו ליהודים. הרמטכ"ל איתן, גם הוא אמר פעם: "הפלסטינים הם מקקים, חגבים. צריך לשים אותם בבקבוק, לסגור אותו, ולזרוק אותו". ככה הוא רואה את הפלסטינים. אלה היו מונחים שהנאצים ייחסו ליהודים. לכמה מהגנרלים הישראלים יש אותם מדים כמו לנאצים.

מניסיוני, ראיתי פלסטינים בעת שהייתי בבית הכלא בזמנו של יאסר ערפאת, שהיה מענה פלסטינים באותם דרכים שנהגו בבתי כלא ישראליים. זה היה ברור מאוד באחד המצבים. ראיתי חוקר פלסטיני שואל נאשם בתאו, וכשהוא לא ענה, החל החוקר הפלסטיני לצעוק בעברית. הוא, אה, איבד את עשתונותיו, וראינו את המענה הישראלי.

לפיכך ישנו מצב, אה, הדדי של הזדהות עם התוקפן, וכפי שציינתי הילד שאיבד את אביו באינתיפאדה הראשונה ממכות ורצח, כשתהיה לו הזדמנות לשחק את המשחק של ערבים ויהודים, הוא יעדיף להיות היהודי, מפני שבעיניו שם נמצא הכוח. אי לכך זהו, אה, אה, עניין שהוא מעבר, אה, לפסיכיאטרייה. זוהי הנהלה. זוהי פוליטיקה. זהו עניין חברתי ויש לטפל בו במישור החברתי הפלסטיני והישראלי, כשתחל הדרך לשלום.

יו"ר ריצ'רד גולדסטון:

תודה רבה. עוד משהו?

פרופסור קריסטין צ'ינקין:

שוב תודה. אני רוצה לחזור למה שתיארת כבסיס לבעיות הנפשיות והפסיכולוגיות בעזה, וציינת בקצרה חוסר ביטחון מצד אחד ועוני מצד שני, ותהייתי אם תוכל לתת לנו דוגמות לדרך שבה עוני בפרט מוביל לבעיות נפשיות ופסיכולוגיות כאלה.

ד"ר אחמד אבו טוואהינה:

למעשה, כפי שציינתי, טיפול בבעיות פסיכולוגיות הנובעות מעוני קשה יותר מטיפול בבעיות נפשיות הנובעות ממלחמה ומאלימות. אני זוכר אחד מהמטופלים שלי. הוא גבר בן 40. יש לו, אה, משפחה גדולה מאוד. הוא איבד את עבודתו בגלל המצור. אה, ילדיו ממשיכים לבקש את צורכיהם היום-יומיים. אחד מהילדים הקטנים ביקש ממנו כל יום מעט כסף, והאב ענה, "איני יכול, איני יכול לתת לך את הכסף הזה." אז הילד ענה לו יום אחד, "אז למה הבאת אותי לעולם הזה אם אין לך אפילו שקל אחד לתת לי ביום?" אז, אה, האב נכנס למצב דיכאוני קשה. הוא ניסה להתאבד פעמיים. היה לו מזל מפני שהמשפחה שלו, אה, עקבה אחרי המצב מקרוב והוא, אה, הופנה לטיפול בתכנית הבריאות של עזה. התחלתי את הטיפול, ודיברתי עם המטופל, אה, על הדרך הטובה ביותר לעזור לו. היה ברור מלכתחילה. הוא אמר לי, "אם אתה רוצה לעזור לי, מצא לי עבודה. זה יהיה הטיפול הטוב ביותר". הבנתי שכל הטכניקות שברשותי לא יעזרו במצב הזה או במצבים דומים. יש לענות על הצרכים הבסיסיים על ידי מתן עבודות לאנשים, ודרך אגב, לא די לתת לאנשים חבילות מזון מוכן. הם חייבים לעבוד.

העבודה חשובה מאוד לבריאות הנפש. בלי עבודה, אפילו אם אדם מקבל את כל מה שהוא צריך המצב  בעייתי. אה, מספר רב, אפילו רוב האנשים בעזה מסתמכים על סיוע במזון מסוכנויות שונות. זה, אה, מוביל לבעיה רצינית של תלות, וזהו אתגר אמתי לכינון חברה פלסטינית בעתיד ולסיכוי אמתי לשלום.

פרופסור קריסטין צ'ינקין:

תודה.

יו"ר ריצ'רד גולדסטון:

בשם חברי הוועדה אני מודה לשניכם על שבאתם הנה ועל הניתוח המעמיק שלכם והעזרה הרבה שסיפקתם לנו. תודה רבה.

ד"ר אחמד אבו טוואהינה:

תודה.

פרופסור קריסטין צ'ינקין:

תודה.

קולונל דזמונד טרוורס:

תודה.

                           

למאמר זה התפרסמו 0 תגובות

הצהרת נגישות

Contrary to popular belief, Lorem Ipsum is not simply random text. It has roots in a piece of classical Latin literature from 45 BC, making it over 2000 years old. Richard McClintock, a Latin professor at Hampden-Sydney College in Virginia, looked up one of the more obscure Latin words, consectetur, from a Lorem Ipsum passage, and going through the cites of the word in classical literature, discovered the undoubtable source. Lorem Ipsum comes from sections 1.10.32 and 1.10.33 of "de Finibus Bonorum et Malorum" (The Extremes of Good and Evil) by Cicero, written in 45 BC. This book is a treatise on the theory of ethics, very popular during the Renaissance. The first line of Lorem Ipsum, "Lorem ipsum dolor sit amet..", comes from a line in section 1.10.32.The standard chunk of Lorem Ipsum used since the 1500s is reproduced below for those interested. Sections 1.10.32 and 1.10.33 from "de Finibus Bonorum et Malorum" by Cicero are also reproduced in their exact original form, accompanied by English versions from the 1914 translation by H. Rackham.
Ez accessibility wheelchair logo

נגישות