חג המולד בבית לחם – המצור שלא היה

למה לכתוב את האמת על האפליה והאלימות שחווים הנוצרים הפלסטינים בבית לחם מידי אחיהם המוסלמים, אם אפשר כרגיל לרדת על ישראל ולהצביע עליה כשורש כל הרע? הכתב לענייני מוסיקה של 'הארץ' מצטרף לעדר הכבשים הפועות.

בכל פעם שנועם בן זאב, מבקר המוסיקה של 'הארץ', מכתת את רגליו אל מעבר לקו הירוק על מנת לסקר אירוע מוסיקלי כלשהו, הוא חש צורך לתבל את כתבתו בהערות פוליטיות טרנדיות, אשר גם אם לדעתו הן רלוונטיות לכתבתו, הן בלתי נכונות עובדתית.

בנסיעתו לשכם לפני כשנה, הוא יצא חוצץ כנגד "כביש אפרטהייד" מבלי לטרוח ולפקוח את עניו ולראות שהכביש (ציר 505) דווקא פתוח לתנועת פלסטינים וישראלים כאחד.

הפעם החליט לעסוק בחגיגות חג המולד בבית לחם. בכתבה "המוסיקה הקלאסית פורחת ברשות הפלסטינית" (26.12.11) הוא כותב שפלסטינים אינם מורשים להיכנס או לצאת מבית לחם:

זו התחושה בימים אלה של חג האורים הנוצרי, חג ההתחדשות והאופטימיות: תחושת מצור של עיר שמנותקת מסביבתה על ידי חומות ומחסומים, שאין יוצא ובא בשעריה.

כאמור, זה מאד טרנדי להשתמש בדימויים של מצור, גטו וכלא כשכותבים על ערי הגדה, אלא שעל פי דיווח של סוכנות הידיעות איי. פי. שהופיע באתר 'הארץ' בעצמו (במהדורה באנגלית), "אלפי פלסטינים מהגדה המערבית התכנסו בעיר בית לחם לחגיגות חג המולד", אשר משכו השנה גם מספר שיא של תיירים. וכפי שסוכנות החדשות הפלסטינית "מען" דיווחה:

חניכים וחניכות של הצופים מרחבי הגדה המערבית הכבושה וירושלים מתאספים ליד מרכז קתולי במרכז בית לחם, ומסתדרים בשורות לקראת תהלוכה לכיוון כנסיית המולד.

אולם לא רק פלסטינים מהגדה המערבית ביקרו בבית לחם לרגל חג המולד. כמה מאות נוצרים ערבים מעזה הגיעו גם הם לבית לחם, כשהם עוברים דרך ישראל, כפי שמדווח כאן בתמונה של איי. פי.:

תרגום הכתובית:

משפחה נוצרית פלסטינית עוזבת את עזה ונכנסת לישראל דרך מעבר ארז הממוקם בין ישראל לצפון הרצועה ב-22.12.2011.  הצבא הישראלי הרשה ביום חמישי לכ-550 נוצרים פלסטינים להיכנס לישראל ולעשות את דרכם לבית לחם שבגדה המערבית על מנת לחגוג את חג המולד.

גם על תושבי בית לחם עצמם לא חלה כל הגבלה, לכל אורך השנה כמו בימי חגים, לעזוב את העיר ולנסוע לחלקים אחרים של יהודה ושומרון. כדי להיכנס לירושלים ולשאר חלקי מדינת ישראל הם נדרשים, כמו שאר תושבי הגדה, להצטייד באישור, ואלפים מהם אכן מחזיקים באישורים ללימודים, לעבודה ולטיפולים רפואיים בין השאר. בעונת החגים, הרשויות בישראל מציעות אשרות ביקור לנוצרים פלסטיניים מהגדה מכל הגילאים על מנת שיוכלו להיכנס לשטחי ישראל. השנה 400 איש נוספים קיבלו אישורים לטוס לחו"ל דרך נמל תעופה בן-גוריון.

רצח, מכות והטרדות מיניות

בעניין אחר, קובע בן זאב את הקביעה המשונה האומרת כי:

החברה כאן הומוגנית ולא סובלת מאלימות כמו זו שמתפרצת במזרח ירושלים, למשל, שבה נוכחות הצבא והמשטרה חריפה, שבה התנחלויות מממוקמות בלב שכונות ערביות ומלבות את האש, שבה מתחולל כל הזמן הטרנספר השקט של פינוי אוכלוסין בדרכים שונות.

זוהי אמירה תמוהה, במיוחד כשהיא נאמרת לגבי העיר בית לחם, מכיוון שדווקא בית לחם היא דוגמא ומופת למקום בו מתרחש טרנספר שקט ומתח בין-דתי. בשנת 1948 חיו בבית לחם כ-85% נוצרים. בעקבות איומים ואלימות של מוסלמים כלפי נוצרים, הרוב הנוצרי המובהק הידלדל לפחות מ-15%. כפי שדיווח עיתון ה- Daily Mail בשנת 2006 (מתורגם מאנגלית):

ג'ורג' ראבי, נהג מונית בן 22 מבית ג'אלה, גאה בהיותו נוצרי אף על פי שהדבר מסכן את חייו באופן יומיומי. לפני חודשיים הוא הוכה על ידי חבורת מוסלמים אשר ביקרו בבית לחם מחברון וזיהו צלב תלוי מעל שמשת רכבו.

"כל יום אני חווה אפליה," הוא אומר. "מדובר בסוג של גזענות. אנחנו מיעוט אז אנחנו מטרה נוחה. הרבה קיצוניים מהכפרים מגיעים לבית לחם."

גם לג'רייז מוסא אמארו, אמן אלומיניום בן 27, יש ניסיון אישי עם האלימות המחרידה עימה מתמודדים הנוצרים. לפני חמש שנים שתי אחיותיו, ראדה, 24, ודוניה, 18, נורו למוות על ידי מוסלמים בביתם. הפשע שלהם היה היותן נשים נוצריות צעירות ומושכות אשר לבשו בגדים מערביים ללא רעלה. ראדה שכבה עם גבר מוסלמי בחודשים שקדמו להירצחה.

ארגון הטרור גדודי חללי אל-אקצא פרסם הצהרה בו נטל אחריות, וכתב בו: "רצינו לנקות את הבית הפלסטיני מפרוצות". ג'רייז אומר: "גבר נוצרי הוא חלש בהשוואה לגבר מוסלמי. יש להם משפחות גדולות וחזקות יותר והם מכירים אנשים רמי דרג ברשות הפלסטינית."

הפחד מהתקפות הניע משפחות נוצריות רבות להגר…

סמיר קומסיה הוא המנהל של 'אל-מאהד' (המולד), תחנת הטלוויזיה הנוצרית היחידה בבית לחם. הוא קיבל איומים על חייו וביקורים מחמושים אשר דרשו 12 דונם מאדמתו. הוא עכשיו מוכן לעזוב. "כנוצרים אין לנו כאן עתיד," הוא אומר.

לגבי איומים של מוסלמים וגניבת אדמות של נוצרים על ידם, כותב העיתונאי חאלד אבו טועמה (תרגום מאנגלית):

משפחות נוצריות מתלוננות זה זמן רב על איומים וגניבת אדמות על ידי מוסלמים, במיוחד אלה העובדים בשביל הרשות פלסטינית. נוצרים רבים בבית לחם ובכפרים [הנוצריים] הקרובים בית סחור ובית ג'אללה חוזרים ומתלוננים כי מוסלמים תופסים את אדמתם בכוח או באמצעות מסמכים מזויפים…

יתרה מזאת, מספר נשים נוצריות מהאזורים הללו התלוננו על הטרדות מילוליות ומיניות על ידי גברים מוסלמים. במשך השנים האחרונות, מספר אנשי עסקים נוצריים אמרו לי כי הם נאלצו לסגור את עסקיהם מכיוון שלא יכלו לעמוד יותר בתשלומי ה"פרוטקשן" לכנופיות מוסלמיות מקומיות.

שעה שנכון שלרשות הפלסטינית אין מדיניות רשמית של רדיפת נוצרים, נכון גם כן שהרשות לא עשתה מספיק על מנת להעניק לאוכלוסיה הנוצרית תחושת ביטחון ויציבות.

נוסף על כך, נוצרים ממשיכים להתלונן על אפליה בכל הנוגע לתעסוקה במגזר הציבורי. מאז כינונה של הרשות הפלסטינית לפני 15 שנה, אף לא נוצרי אחד מונה לתפקיד ביטחוני בכיר. למרות שראש העיר בית לחם הוא נוצרי, המושל הבכיר ממנו נותר מוסלמי.

להביא את בית לחם כדוגמא לעיר "הומוגנית שאינה סובלת מאלימות" היא עיתונאות גרועה לא רק בגלל שמדובר בסילוף מוחלט של המציאות, אלא גם בגלל שהכתב נמנע מלתאר לקוראיו מה באמת מתרחש בבית לחם וליידע אותם לגבי מצבם העגום של נוצרים ברשות הפלסטינית. האין זו מטרתו של העיתונאי?

במקום לכתוב על "כבישי אפרטהייד" בלתי קיימים; במקום להטיל מצור בלתי קיים על בית לחם; ובמקום לערוך השוואות מופרכות בין בית לחם למזרח ירושלים, מוטב שנועם בן-זאב, המומחה למוסיקה, יתעסק במה שהוא באמת מבין בו.