טרור, פרופורציה ו'ידיעות אחרונות'

'ידיעות אחרונות' גזר היום גזרה שווה בין פיגוע התאבדות בו נרצחו 23 גברים, נשים וילדים, לבין ריסוס גרפיטי על בניין שומם בו נפגעו אבנים מתרסיס בצבע שחור. ברוכים הבאים לסולם הערכים של עורכי "העיתון של המדינה".

                                                                                      לא נמצא עליו צבע ספריי. מחבל פלסטיני שנתפס, 2004 (פלאש90)

רבות ויצירתיות הן השיטות שבהן נוקט עיתון 'ידיעות אחרונות' להוציא מכל פרופורציה את תופעת "תג מחיר" (המכוערת והמעצבנת כשלעצמה). ביום חמישי השבוע, עשה העיתון טעות מקצועית וערכית כה חמורה, עד שנוצר הרושם שאת כפולת עמודי 6-7 של גיליון 6.6.13, ערך תועמלן פלסטיני להוט, בוסרי, וחסר כל חוש מידה. העיתון גזר גזרה שווה בין מרססי הגרפיטי היהודים, למפוצצי האוטובוסים הערבים, שכולם בעיניו "מבצעי פיגועים" זהים.

נשמע סהרורי? הפרטים מטורפים אפילו יותר. נושא הכתבה הוא החוק למלחמה בטרור. לאחר ארבע שנים של עבודה על החוק, קיבלו אותו שרי הממשלה לקראת אישורו בוועדת השרים לחקיקה. מטרת החוק היא להיאבק ביתר יעילות בטרור, תוך נתינת מענה לקשיים המובנים הקיימים במאבק בטרור, שמטבעו קשה יותר לפיצוח.

וכנגד מי, על פי 'ידיעות אחרונות', בא החוק להילחם? התשובה לא יכולה להיות בולטת יותר מכפי שנכתב בכותרת המשנה: "החוק יחול גם על מחבלים פלסטינים וגם על אנשי 'תג מחיר'". וכדי לוודא שהקוראים גוזרים את הגזרה השווה המתבקשת, פרסם העיתון גם שתי תמונות ענקיות, התופסות יחדיו כמעט עמוד עיתון שלם, המסמנות באופן מקביל שני מעשי טרור נפשעים, שבמקרה אירעו מרחק קצר זה מזה בירושלים: מצד שמאל, תחת הכותרת "טרור פלסטיני", נראה אוטובוס קו 2 המרוסק, לאחר שמחבל מתאבד פוצץ אותו ב-2003 בשכונת שמואל הנביא ורצח 23 נוסעים, ביניהם ילדים ותינוקות רבים ששבו מהכותל המערבי; מצד ימין, תחת הכותרת "טרור יהודי" נראים כמה קשקושי גרפיטי על קירות מסגד ברחוב שטראוס בעיר, שמתנקות מאבני הקיר בשתיים שלוש משיכות טרפנטין. פעולה א', כך לפי העיתון, שווה בדיוק לפעולה ב', ובשניהם בא החוק החדש והמשוכלל להילחם באותה מידה ובאותה דרגת נחיצות.

הדבר המדהים עוד יותר, הוא ההגדרה החדשה ל"מעשה טרור" לפי החוק החדש, שספק גדול אם מאפייני הוונדליזם הילדותי המכונה "תג מחיר", בכלל עונים עליה. לפי ההגדרה המתפרסמת בעיתון, מעשה טרור יוגדר לפי המניע למעשה – מדיני, אידיאולוגי, או עוינות כלפי ציבור מסוים (ניתן להסכים שלהגדרה הזו עונים גם מעשיהם של פרחחי "תג מחיר", כמו למשל הפגנותיהם של תושבי דרום תל אביב נגד הזרים, או של מפגיני "שאגת אריה" נגד כליאת מנהיגם); לפי מטרת המעשה, לעורר פחד או בהלה בציבור או להניע את הממשלה לעשות מעשה או להימנע ממעשה (קשה לתאר את הציבור "נבהל" או "נפחד" כשהוא שומע על ריסוסי הכתובות, וקשה לא פחות לראות קשר כלשהו בין המעשים הילדותיים האלה לבין "הנעת הממשלה למעשה"); והחשוב מכל – לפי מאפייני המעשה המוגדרים כ"סיכון ממשי לפגיעה בגוף, בחירות, בביטחון המדינה, בשלום הציבור, פגיעה חמורה ברכוש, בתשתיות או כזאת שעלולה להביא לנזק כלכלי חמור".

שלא יובן לא נכון, ריסוס כתובות גרפיטי הוא כאמור מעשה ילדותי, מכוער, וראוי להוקעה, גם באמצעות הענשה קשה בבחינת למען יראו ויראו. אבל בשום צורה אין אפשרות להשוותו לפיגועי התאבדות רצחניים או לראות בו סיכון ממשי לפגיעה בגוף, בחירות, בביטחון המדינה, או בשלום הציבור. למי ששכח, מדובר בנערים שמרססים גרפיטי במקרה הרגיל ושורפים שטיחים ודלתות במקרה החריג והחמור. בדמוקרטיות תוססות אחרות, שבהן מתקיימים ויכוחים נוקבים על ענייני מהות, גרפיטי בוטה הוא אפילו צורת ביטוי לא בלתי מקובלת. אין גם אפשרות לראות בו "פגיעה חמורה ברכוש שעלולה להביא לנזק כלכלי חמור", בהתחשב במחירו של בקבוק טרפנטין, העומד על חמישה עשר שקלים ותשעים אגורות.

ייתכן כי אם עורכי 'ידיעות' היו בוחרים בתמונה של טבח גולדשטיין במערת המכפלה, או של עמי פופר אשר רצח שבעה פלסטינים, דברים אלה לא היו נכתבים. אולם בחירתם דווקא בדוגמא קלאסית של "תג מחיר" והגדרתה כפעולת טרור שוות ערך לפיגוע התאבדות, מעידה על סולם הערכים ותפיסת העולם של מי שהמופרכות של השוואה זו לא קפצה מיד לנגד עיניהם.

עורכי 'ידיעות אחרונות' החליטו שבדיוק כמוהם, קוראיהם יראו בפרחחי 'תג מחיר' ובמתאבדי החמאס את אותו האיום בדיוק. לשם כך הם הפעילו את התותחים הכבדים ביותר שעומדים לרשותם, עיוורים לחוסר הסבירות הקיצונית של הפרסום שלהם ואולי אף לשנאה מסמאת העיניים שרוחשת בליבותיהם כלפי כל מה שאינו הם בעצמם בדיוק, ונחשפת בהחלטות מקצועיות פסיכיות שכאלה. העיתון של המדינה? איזו הגדרה תלושה ונרקיסיסטית.