'ידיעות אחרונות' וירושלים: אהבה שהחמיצה

ביום רביעי בשבוע שעבר, כ"ח באייר, חל יום ירושלים, וכמקובל, ייחד העיתון 'ידיעות אחרונות' את המגזין 24 שעות לפרויקט מיוחד שעסק בעיר. הפרויקט כלל סדרת צילומים השוואתיים של אתרים שונים בעיר שצולמו לפני 150 שנה ושוב לאחרונה, וכן שלושה טקסטים, אליהם הפנה העיתון מעמוד השער –  אחד מאת מאיר שלו, אחד מאת יצחק נבון ואחד מאת הפזמונאי יענקל'ה רוטבליט.

סריקה לאחור של גליונות יום ירושלים של 'ידיעות' לאורך השנים, מאפשרת הצצה אל האבולוציה של יחס העיתון של המדינה לבירת המדינה. השוואה בין יחס העיתון לירושלים בשנים הסמוכות לאיחוד העיר, לבין העמדה הנפשית הנוכחית שמביע העיתון כלפי העיר בגיליון האחרון, חושפת תהום שנפערה בין העיתון לעיר אשר הולכת ומעמיקה כמעט משנה לשנה. המסקנה הבלתי נמנעת: 'ידיעות אחרונות' מתעב את הבירה ויותר מכך את רעיון איחודה. נקודת השבר המובהקת ביחס העיתון לעיר – המהפך הפוליטי של שנת 1977, במלאת עשור לאיחוד העיר.

"ההר הושאר בידי האויב"

אלא שכאמור, לא תמיד היו אלה פני הדברים. שנה לאחר שחרור העיר, בגיליון כ"ח באייר תשכ"ז, 26.5.1968, מתואר היום בעיתון במילים "בליל התקדש חג":

שנה לאחר מכן, בגיליון 16.5.1969, מבטיח העיתון לקוראיו בעמוד השער, כי מחרתיים תצורף לעיתון "תמונה אומנותית של הר הבית ממעוף הציפור. אל תחמיץ את ההזדמנות לקבל את התמונה! קישוט לכל בית!"

בכ"ח באייר שנה לאחר מכן, 3.6.1970, התרפק העיתון על "יום שחרור עיר דוד משלטון זר". העיתון הוסיף ושאל את הקוראים: "זוכרים את הימים הגדולים ההם של שלהי אייר תשכ"ז?"

שנתיים הלאה, כ"ח באייר תשל"ב, 12.5.1972, "ברוב עמה ובהמון אורחיה," מתאר העיתון את החגיגות, "בנעריה ובזקניה, בבניה ובנותיה, חגגה אתמול ירושלים את יום השנה החמישי לאיחודה ולשחרורה".

שנתיים לאחר מכן, 20.5.1974, העיתון לא הסתפק באהבה ובחום שהואהרעיף על העיר, אלא תבע יותר מזה. במאמר מאת דב גנחובסקי, תחת הכותרת "מחרות ירושלים לגאולת ירושלים", מתח העיתון ביקורת על הנוכחות היהודית המועטה מידי בשלשת הרובעים הלא יהודיים – המוסלמי, הנוצרי והארמני – שבעיר העתיקה, ואף הציע: "יש טעם לחשוב ולהרהר בפריצה של שיקום נחלאות היהודים בעיר העתיקה, אל מחוץ לרובע היהודי".

שנה לאחר מכן, 9.5.1975, העיתון התקדם צעד נוסף והזמין את איש הרוח הימני ישראל אלדד, לכתוב את המאמר המרכזי בעיתון לרגל כ"ח באייר. תחת הכותרת "דברים על לב ירושלים", ביקר אלדד בחריפות את השארת הסמכויות בהר הבית בידי הוואקף המוסלמי. "האמת הקשה והרת האסונות", כותב אלדד, "היא זאת – בידינו ממש הוא לפי שעה רק הכותל. ההר שהכותל תפל לו, שקדושת הכותל ממנו באה, שרק משום כך נעשה קדוש כי היה שריד למה שהיה בהר, ההר הושאר בידי האויב".

מ"יום שחרור ירושלים" ל"יום ירושלים"

הגיליון של השנה שלאחר מכן, שנת 1976, הוא גם הגיליון האחרון שבו 'ידיעות אחרונות' מכנה את כ"ח באייר "יום שחרור ירושלים".

כ"ח באייר של שנה לאחר מכן, תשל"ז, 16.5.1977,  הוא היום שלאחר העימות בין בגין לפרס ויום לפני פתיחת הקלפיות של בחירות 1977. הגיליון פוליטי מאד ולא כולל התייחסות כלשהי למלאת עשור לאיחוד העיר.

אלא שמהשנה הבאה, 1978 ואילך, משתנה הכינוי מ"יום שחרור ירושלים" ל"יום ירושלים", ועימו גם הנימה הכללית של העיתון כלפי היום והעיר. מעבר לשינוי שמו של היום, אין בגיליון של אותה השנה התייחסות שחורגת מסיקור חדשותי של האירועים, אך בשנה שלאחר מכן, 1979, כבר עובר העיתון לציין את היום בהעלאת הויכוח הציבורי על עתיד העיר לכותרות, באמצעות ראיון עם ד"ר יוסף בורג, יו"ר ועדת השרים לענייני ירושלים, שמצהיר כי "ירושלים אינה נושא לחלוקה או להתמקחות במו"מ".

שנה לאחר מכן, כ"ח באייר תש"ם, 14.5.1980, במאמר המרכזי תחת הכותרת "ירושלים – הכרעה עכשיו" כבר העמיד אלוף פיקוד המרכז בזמן המלחמה, עוזי נרקיס, את הכרזת בורג מהשנה הקודמת בספק מסוים, כשהוא מצטט שר בממשלה כאומר "היזהרו בירושלים העתיקה. אם ניכנס אליה לא נוכל לצאת שכן לא אנחנו מחזיקים בה אלא היא מחזיקה בנו", ואף קרא "להעמיד [את עתיד ירושלים] בראש רשימת הנושאים המחייבים דיון והכרעה".

הכתב דב גנחובסקי, שבשנים קודמות כתב על ירושלים בחום ובאהבה, כותב בחמיצות על "הטלת ספקות, מבית ומחוץ, בשלמותה ובאיחודה של העיר", וקובל על כך ש"מחיצות הבטון על פני השטח הוסרו, אך לא המחיצות בליבות האנשים".

בשנים הבאות התמקד העיסוק העיתונאי ביום ירושלים בסיפורי הקרבות. בשנת 1983 תוארה ירושלים דרך "שער הזכרונות", הלא הם זכרונותיו של חייל שהשתתף בשחרורה והוא זוכר את אימי המלחמה ואת חבריו שנפלו.

ן

בשנת 1993, מתואר בעיתון ראש הממשלה המכהן, יצחק רבין, מספר לתלמידים על קרבות ירושלים, ואילו ראש העיר, טדי קולק, ראש העיר שסיים באותה שנה את תפקידו, מתרעם בעיתון על כך ש"בכל שנה ביום ירושלים מתעוררת מחדש השאלה הנצחית בדבר אחדות העיר".

"קוץ בבשרנו"

בנקודה זו, לאחר שבסוף שנות ה-70 החליף העיתון את הכינוי של היום ויחד עימו התנער כליל מביטויי האהבה והמחויבות שהביע כלפי העיר בעשור הראשון לאיחודה, ולאחר שבסוף שנות ה-80 מיצה את עניין סיפורי הקרבות, ולאחר שבסוף שנות ה-90 ביסס את הלגיטימיות של הדיון בדבר עתידה, מוכנה ותחוחה הקרקע לקראת השלב הבא באבולוציית היחס של העיתון לעיר – הוא שלב ההתנכרות.

בשנת 2003, במלאת 36 שנים לאיחוד העיר, התייחס הגיליון של יום כ"ח באייר לירושלים באמצעות כותרת גדולה בעמודי החדשות "גדולה יותר, עניה יותר", ובאמצעות ידיעה על נתוני העוני והחולשה החברתית של ירושלים.

חמש שנים הלאה, בשנת 2008, קבע ירון לונדון במאמר המוקדש ליום ירושלים כי למעשה אירע לנו "נס מהופך" – כדברי כותרת המאמר. על פי לונדון "אלמלא כבשנו אותה היתה נותרת ענין שולי בדמיונם של המוסלמים, אבל משעה שהיהודים חולשים על העיר כולה, הפכה 'אל קודס' לליבת המדורה". את שאלת ירושלים הוא הגדיר כ"קוץ בבשרנו" ולבירת ישראל הוא חזה "עתיד עגום".

דומה שכבר אין עוד לאן להתקדם מהעמדה המתנכרת של לונדון מלפני כחמש שנים, אלא שבשבוע שעבר כבר ביטא העיתון תיעוב גלוי וברור כלפי ירושלים ואף הפנה אליו מהשער.

מבין שלושה טקסטים שפורסמו ב'ידיעות', אחד – של הנשיא לשעבר יצחק נבון – היה נטרלי, במובן זה שהוא כלל גם ביקורת וגם אהדה לעיר, אבל שני הנוספים – של מאיר שלו ושל יענקל'ה רוטבליט – היו עוינים במובהק. תחת הכותרת 'ירושלים של מטה', ערג שלו לימים הראשונים שלאחר שחרור העיר, אל "החצאיות הקצרות שהתחרו ברעלות ובשביסים, השיער הארוך בזקנים, האבנים המתגלגלות באבני הכותל וריח הג'וינטים בלבונה ובקטורת". אלא שירושלים, אליבא דשלו, "השיבה מלחמה וחזרה להיות מה שהיא רגילה ואוהבת להיות: עיר של ריב ויראה, של קיצוניות ואיבה, של מתיה ולא של החיים בה".

גם רוטבליט, בפזמונו 'היתה לי נערה', משווה בין ירושלים היפה שפעם אותה אהב, לירושלים של היום שאינה, לדידו, אלא "שנאה ואפליה ובצע ודמים, פנה הזיו, גלה האור, איכה הפכה זונה קריה נאמנה".

כך, בתוך 45 שנה, הפך כ"ח באייר ב'ידיעות אחרונות' מ"ליל התקדש חג", בו הבטיח העיתון לקוראיו את תמונת הר הבית שהיא "קישוט לכל בית"; מיום בו התפייט העיתון על "שחרור עיר דוד משלטון זר", ליום בו נמרחת בזפת ובנוצות "עיר השנאה והאפליה והריב והאיבה והקיצוניות והמתים ובצע הדמים, עיר שפנה ממנה האור וגלה הזיו", ובקיצור – זונה.