ישראל בבידוד בינלאומי? "טענה שמקורה בבורות או במניעים פוליטיים"

מאת אפרים ענבר*

 

בליל שבת האחרון, בתוכנית 'אולפן שישי' בערוץ 2, ניצל הפרשן הבכיר אמנון אברמוביץ' שיחה עם יאיר לפיד, כדי לחוות, במשתמע, דעה שלילית על מצב יחסי החוץ והקשרים האסטרטגיים של ישראל. כך אברמוביץ' ללפיד, (כאן, בדקה 6:30):

אני לא שומע אותך תוקף את ביבי על הבידוד הבינלאומי ועל פגיעה בקשרים האסטרטגיים

בניגוד למה שאומרים פרשנים כאברמוביץ', מתוך בורות או ממניעים פוליטיים, ישראל אינה מבודדת. ההיפך – מצבה הבינלאומי השתפר והוא טוב. הניסיון להציג אותנו כמבודדים, פשוט לא נכון.

הנה סקירה קצרה של המצב הבינלאומי של ישראל, ושל הגורמים האמיתיים המעצבים אותו:

בשווייץ קיים מכון המפרסם אינדקס המודד את השתלבותן של מדינות במערכת הבינלאומית בשם אינדקס הגלובליזציה. הנתונים שאזכיר הם משנת 2013. מאז לא השתנה הרבה, בוודאי לא לרעה. על פי המדד הזה מצויה ישראל במקום ה 30 מתוך 208 מדינות.

מבחינת ההשתלבות הכלכלית, מצבנו טוב אפילו יותר – אנחנו ממוקמים במקום ה 23, כלומר בעשירון העליון של מדינות העולם. מבחינה חברתית, המדד מעריך את מידת האינטראקציה בין העמים. לכאורה היינו אמורים לצנוח מטה בדרוג, אבל גם כאן שומרת ישראל על מקומה הגבוה בעולם, ותופסת את המקום ה 37.

ממה מושפע מעמדה הבינלאומי של ישראל? השפעת הסכסוך הישראלי פלסטיני היא שולית. הגורם המרכזי המשפיע בנושא זה הוא סיום המלחמה הקרה בניצחונה של ארה"ב. ואכן, מאז הסתיימה המלחמה הקרה, מעמדה הבינלאומי של ישראל מצוי בעליה מתמדת, וכיום מקיימת ישראל יחסים עם 156 מדינות. נוסף לכך, נאלץ משרד החוץ להתמודד עם עליה מתמדת בביקורי אח"מים בישראל, לא תמיד בהצלחה. מנהיגי מדינות העולם עומדים בתור לבקר בישראל וישנם ביקורים שמפאת עומס הפניות נדחים לשנה הבאה.

האם כל זה אומר שהעולם אוהב אותנו ותומך בנו בנושא הפלשתיני? לא. מעמדנו הבינלאומי איתן לא מפני שאוהבים אותנו, או מפני שהעולם השתכנע בצדקת מלחמתנו, אלא בגלל סיבה פרוזאית יותר:

בגלל אינטרסים. מדינות העולם רוצות בקשרים איתנו, כיוון שיש לנו מה למכור, בעיקר טכנולוגיה עלית וידע ביטחוני, אבל גם חקלאות, אנרגיה, מים ועוד.

יומיים לאחר קביעתו של אברמוביץ' בטלוויזיה, נערך בישראל ביקורה של שרת החוץ ההודית. בהודו ובסין, למשל, שתיהן בעלות השפעה הולכת וגדלה במערכת הבינלאומית, מעמדנו מצוין. העמים והממשלים בשתי תתי היבשות האלו, מתייחסים אלינו בכבוד עצום. הם רואים בנו ציוויליזציה עתיקה כמותם, הם מעריצים את הגאונות היהודית, והם לא נגועים באנטישמית. לשם המחשה, רק להודו מוכרת ישראל נשק ביותר ממיליארד דולר בשנה.

גם בינינו לבין מדינות המפרץ הערביות הסוניות, מתקיים סחר ביותר ממיליארד דולר מדי שנה, למרות שלא כתוב על המוצרים שלנו שהם מיוצרים בישראל. גם לרפובליקות המוסלמיות של מרכז אסיה יחסים מצוינים עם ישראל.

הפלסטינים הם עניין משני ולא מעניין. ויחסינו עם הרפובליקות המוסלמיות של מרכז אסיה, מעמעמים את הממד הדתי בסכסוך. מתחת לשולחן מתרבים ומתהדקים גם הקשרים עם מדינות מוסלמיות גדולות כאינדונזיה ומלזיה.

כשאברמוביץ' טוען ל"פגיעה בקשרים האסטרטגיים", הוא רומז, כמובן, לארה"ב. אבל גם עם ידידתנו הגדולה מאמריקה, מצבנו טוב, והוא מתבטא בתמיכה העממית הגדולה והיציבה בישראל. יותר משני שלישים מהאמריקנים תומכים בישראל. לפעמים מעל 70%, ובאופן טבעי ישראל זוכה גם לתמיכה מלאה בקונגרס. נכון שאצל הדמוקרטים ואצל הצעירים יש כרסום בתמיכה וזה צריך להדאיג אותנו, אבל התמונה הכוללת חיובית.

בימי ממשל אובמה, העמיקו עוד יותר מה שאברמוביץ' מכנה "הקשרים האסטרטגיים". ארה"ב אומנם נסוגה מהמזה"ת, וזה לא בהכרח טוב לנו, אבל במציאות החדשה, ישראל תהיה נושאת המטוסים היחידה שתעמוד לרשות ארה"ב באזור. טורקיה מתרחקת ממעמד זה. מצרים וארה"ב ביחסים מתוחים, על רקע גישתו השלילית של הנשיא אובמה למהפכה שהפילה את שלטון הנשיא הקודם מורסי והאחים המוסלמים, והעלתה תחתיהם את השלטון הצבאי של הגנרל א-סיסי. גם היחסים עם סעודיה בשפל ורמת האמון נמוכה, כיוון שהתפרקות המדינה אפשרית ואין לדעת מה יהיה מחר.

יוצא אפוא שישראל היא בעלת הברית היחידה באזור, שעליה יכולה אמריקה באמת לסמוך.

השבוע אישר האיחוד האירופי החלטות המחזקות את האבחנה שעורכים האירופים בין ישראל שבתוך הקו הירוק לבין שטחי יהודה ושומרון. ההחלטה הזו אינה נוחה לישראל, והיא אכן משקפת בעיה מהותית שיש לישראל עם אירופה, שבעיניה שימוש בכוח נחשב ללא תרבותי.

לאירופים רגשי אשמה על עברם הקולוניאליסטי והם מקרינים אותם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם במידה רבה חיים בתודעה פוסט לאומית, וקשה להם עם ישראל כמדינה לאומית, והם גם אנטי אמריקנים וכמובן אנטישמים. שנות החסד, לאחר השואה, נגמרו. זו לא בושה יותר להיות אנטישמי באירופה.

על מצבנו באירופה, שתי הערות:

הראשונה – במערב אירופה ישנם כיסים שמרניים אוהדי ישראל הרואים אותנו כמוצב מערבי מול אזור לא יציב ורווי מלחמות מסביבנו. במזרח אירופה, במדינות כפולין, רומניה, צ'כיה, מודעים לדילמות הביטחוניות שלנו ועדיין חוששים מהרוסים. הם עוצרים מגמות אנטי ישראליות באירופה.

ההערה השניה – צריך לזכור שאירופה פחות ופחות חשובה. היא מזדקנת. היא במשבר כלכלי. היא כבר לא עוד בין הכוחות החזקים והעולים במערכת הבינלאומית.

ברם זה אומר שהכל נהדר? לא. יש מסע דה לגיטימציה נגד ישראל, שמונע על ידי שמאל קיצוני, אסלאמיסטים אירופים ואמריקנים, וכמובן פלסטינים. כרגע לא מצליחה תנועת החרם לגרום לישראל לנזק גדול, והשפעתה בינתיים שולית. אבל צריך להמשיך לטפל ולהתגבר עליהם.

לסיכום ניתן לומר כך: ישראל חזקה, העולם לא כל כך עוין כפי שמנסים לצייר, והרבה מתעניינים בנו מסיבות אינטרסנטיות. כל עוד יהיו לנו היתרונות שיש לנו, ימשיכו לרצות אותנו. בדומה למערכת המשפט, המבוססת על ראיות ולא על צדק, גם המערכת הבינלאומית מבוססת על אינטרסים ולא על צדק (סובייקטיבי).

אמנון אברמוביץ' בתגובה: עם כל הכבוד לפרופסור ענבר, ויש כבוד, עמדתו היא עמדת מיעוט חריגה באקדמיה הישראלית והבינלאומית. לצערנו ולאסוננו, מעמדה של ישראל בעולם הוא בנסיגה קלינית, וזאת בשל מפעל ההתנחלויות והיותנו מוחזקים ככוח כובש בגדה המערבית ובירושלים המזרחית.

*פרופסור אפרים ענבר הוא ראש מכון בס"א (בגין-סאדאת) ללימודים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן