כשדניס רוס פירק את פרדיגמת "ישראל אשמה בכל" של 'הארץ'

פרספקטיבה כתבה כבר לא פעם על אסכולת "ישראל אשמה בכל" הגורסת כי ישראל (וממשלותיה) היא לעולם האחראית הבלעדית למצבים מדיניים קשים אליהם היא נקלעת. הדבר נכון במיוחד, כך גורסים אנשי האסכולה הכוללים בתוכם לא מעט עיתונאים, בכל מה שקשור למו"מ עם הפלסטינים. לא משנה כמה פעמים ייחשפו לראיות התומכות בכך שהפלסטינים אחראים לא פחות מישראל (בלשון המעטה) לכשלון הסכמי אוסלו, כמו גם לכשלון כל ניסיון מאוחר יותר להתניע את המו"מ – ישראל היא זו שתוצג על ידם כסרבנית שלום. הפרדיגמה הזאת כל כך מוטמעת בקרב אנשי אסכולת "ישראל אשמה בכל", שהיא הפכה כבר להנחת יסוד בלתי מעורערת, המככבת בטבעיות מובנת מאליה בכל פעם שהנושא נידון בפורום זה או אחר.

צירוף מקרים מעניין מהשבוע הציג בעת ובעונה אחת את האסכולה במלוא תפארתה, יחד עם סתירה מוחלטת שלה.

מאמר המערכת של 'הארץ' שלשום ("נקמה נלוזה", 5.1) גילה הבנה כלפי פניית הפלסטינים לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג:

הפלסטינים פנו להאג כצעד של ייאוש, שאפשר להבינו. אחרי שישראל מוטטה את המשא ומתן, כשלא עמדה בהתחייבותה לשחרר אסירים, נותרו בפני הפלסטינים שתי אפשרויות במאבקם נגד הכיבוש: לנקוט פעולות אלימות, או לפנות לקהילה הבינלאומית.

בקיצור, לפלסטינים לא היתה ברירה כי ישראל מוטטה את המשא ומתן, או במילים אחרות – ישראל אשמה במצב אליה נקלעה.

מי שלא מגלה הבנה כלפי המהלך הפלסטיני הוא דניס רוס, מי שעמד בראש צוות המו"מ האמריקאי שתיווך בין ישראל לפלסטינים. יום לפני פרסום מאמר המערכת של 'הארץ', פרסם רוס טור פרי עטו בדיוק באותו הנושא ב'ניו יורק טיימס' ("Stop giving the Palestinians a pass", ובתרגום חלקי בגלובס: "דניס רוס: מספיק לוותר לפלסטינים פעם אחר פעם"). באופן הפוך לחלוטין מ'הארץ', רוס טוען כי מי שבאמת תומך במדינה פלסטינית צריך להתנגד לפניית הפלסטינים למוסדות בילאומיים כמו האו"ם ובית הדין הפלילי הבינלאומי. מדוע? כך רוס:

Since 2000, there have been three serious negotiations that culminated in offers to resolve the Israeli-Palestinian conflict: Bill Clinton’s parameters in 2000, former Israeli Prime Minister Ehud Olmert’s offer in 2008, and Secretary of State John Kerry’s efforts last year. In each case, a proposal on all the core issues was made to Palestinian leaders and the answer was either “no” or no response. They determined that the cost of saying “yes,” or even of making a counteroffer that required concessions, was too high.

תרגום:

מאז 2000, היו שלושה סבבי מו"מ רציניים, שהניבו הצעות לישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הפראמטרים של ביל קלינטון ב-2000; הצעת רה"מ לשעבר אהוד אולמרט ב-2008; ומאמציו של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, לשים קץ לסכסוך ב-2014. בכל פעם, הצעה עם התייחסויות לכל נושאי הליבה הוגשה למנהיגים הפלסטיניים ובכל פעם הם השיבו בשלילה או לא השיבו בכלל. הם הגיעו למסקנה, שהעלות של אמירת 'כן', או אפילו של הצעת נגד שמחייבת ויתורים פלסטיניים, היא פשוט גבוהה מדי.

במקום להטיל את האחריות לכשלון המו"מ על ישראל כפי שעושה 'הארץ', רוס מייחס אותה דווקא לפלסטינים (לא פעם ולא פעמיים אלא שלש פעמים!). כשמבינים שרוס ו'הארץ' נשענים על הנחות יסוד הפוכות לחלוטין, מבינים גם את ההבדל התהומי שבין הניתוח והתובנות של שניהם. השאלה היא אם יש מישהו במערכת 'הארץ' שמסוגל להסתכל למציאות בעיניים, ולשנות בעקבות כך, אפילו באופן חלקי, את הפרדיגמה שהתקבעה אצלם.