מדינת ישראל פינת צפון קוריאה

לא רק שחיילים ישראליים מענים ילדים פלסטינים, הם גם חוטפים אותם בלילות בשביל לבצע בהם את זממם. לא מאמינים? תקראו עיתון 'הארץ'

לפי מאמרה של נורית פלד אלחנן ב'הארץ', ("שתיקת הכבשים באקדמיה", 22.2), במדינת ישראל שולט משטר כה "פשיסטי", "אכזר", "עושק" ו"פושע נגד האנושות", עד שאין עוד "לאן להוליך את החרפה" מפניו.

 

נניח לרגע לסגנונה של הכותבת, אשת חינוך לפי הערת הקרדיט הנלווית למאמר, שאינה מהססת לכנות מעל גבי העיתון תלמידת תיכון בת 17, ספיר סבח, "ילדה נבערת מדעת, חצופה, גסת רוח, חסרת כבוד", ונתרכז ב"מסד העובדתי", עליו היא בונה את טענתה בדבר היות ישראל פושעת נגד האנושות.

 

וזאת על שום מה? בין היתר על שום הקביעה לפיה המציאות בכפר סילואן, הנושק לפאה הדרומית של חומות העיר העתיקה בירושלים, היא כזו,

 

שבה [בסילואן] ילדים קטנים נחטפים באישון ליל ומעונים על ידי חיילים.

 

הכותבת יכולה היתה לסייג את דבריה, למשל להוסיף את המילים "לטענת תושבי סילואן", או "כעולה מעדויות ילדים בסילואן", או כיוצא באלה הסתייגויות או היזהרויות מתבקשות, שהן לחם חוקה של עיתונות אחראית ורצינית, שגם אם בוחרת לצדד בצד אחד בויכוח, אין היא מסתירה מקוראיה את עצם קיומו של הויכוח.

 

מה לעשות והעניין, על אף שהוא מוצג כאמת שאין עליה עוררין, עומד בויכוח? לשאלת 'פרספקטיבה' על סמך מה כתבה הכותבת את דבריה בעניין סילואן, ענתה שעל סמך דו"ח ארגון 'בצלם', בו מובאות עדויות נערים תושבי הכפר, שנעצרו בידי המשטרה בעקבות ידויי אבנים וידויי בקבוקי תבערה. לפי הדו"ח, חלק מהעצורים טוענים שהוכו בידי השוטרים בשעת המעצר או בדרך לחקירה. משטרת ירושלים התבקשה השבוע על ידי 'פרספקטיבה' להגיב לטענה על אודות חטיפות ליליות ועינויים של ילדים ערבים מסילואן. תגובתה:

 

אנו מתמודדים עם ידויי אבנים ובקבוקי תבערה  בידי קטינים מכפר סילואן כנגד אזרחים וכנגד כוחות הביטחון. אנו דוחים על הסף את הטענות המועלות, שהן השמצה פרועה וחסרת בסיס נגד המשטרה, המתמודדת עם האירועים בהתאם לחוק ובדגש על חוק הנוער.

 

מסתבר שאין ויכוח על כך שבכפר סילואן מיידים קטינים תושבי המקום אבנים ובקבוקי תבערה על אזרחים ועל כוחות הביטחון, ואין גם ויכוח שהמשטרה מגיבה במעצרים, שכטבעם של רבים מהמעצרים, פליליים וביטחוניים כאחד, מבוצעים בלילות מטעמים מבצעיים.

 

הויכוח מתחיל בשאלה האם אכן סופגים העצורים מכות מידי השוטרים בניידת המובילה אותם לחקירה ולמעצר, והאם הוגן ואחראי לתאר את מה שקורה, או לא קורה, ברכב המשטרתי, כ"עינויים". העצורים טוענים בפני תחקירני 'בצלם' שהם הוכו, המשטרה טוענת בתוקף שלא, ונוצר מצב קלאסי של מילה נגד מילה, המהווה דילמה די שכיחה בפרקטיקה של כיסוי עיתונאי של אירועים שונים.

 

מותר לעיתון 'הארץ' להחליט שהוא מאמין לנערי סילואן ולא למשטרה, אבל אסור לו להציג בפני קוראיו את העניין כאמת שאין עליה כל עוררין. ההחלטה העיתונאית הראשונה הפסולה מבחינה מקצועית ואתית, אפוא, היא להציג עניין שעומד בויכוח, כעניין שהדעות לגביו תמימות.

 

ההחלטה העיתונאית הפסולה השניה, נוגעת כמובן לבחירת המילים. לפי דו"ח 'בצלם' שעליו, כאמור, נסמכה הכותבת, ברור לגמרי שלא מדובר בילדים קטנים אלא בנערים, לא מדובר בחטיפות אלא במעצרים, לא מדובר בעינויים במובנם המקובל, אלא בשאלה פתוחה האם הוכו העצורים בשעת מעצרם או לא, וגם לא מדובר בחיילים אלא בשוטרים.

 

לא מיותר לציין את פוטנציאל הנזק התדמיתי העצום הנגרם לישראל בעולם, לנוכח טור כזה הנכתב בעברית (ומתורגם באופן מילולי לאנגלית) על ידי ישראלית נכבדת, בעיתון ישראלי מרכזי. אין בידי הקורא האירופי או האמריקני (וגם, יש להודות, בידי קוראים ישראלים רבים) את הכלים לקרוא את הטור באופן ביקורתי ולהבין את הניואנסים וההגזמה המכוונת של הכותבת. על כן אין להם אלא להבין את הדברים כהווייתם: ישראל, על פי הודאתה, נוהגת בילדים רכים כגרועה, כחשוכה וכנתעבת שבמדינות תבל. האם בחירת המילים הזו הגונה, אתית ועומדת באמות המידה המקצועיות הבסיסיות?

 

לא בטוח בכלל. מתעורר החשש שהסיבה לבחירת המונחים הזו, נובעת מטווח המניעים שמשתרע בין חוסר האחריות המקצועי, לבין הזדון המכוון, אבל את פלד אלחנן ואת העיתון שנתן במה למאמרה, כל זה פחות מעניין. מעניינת המטרה, שהיא לטעון שישראל היא פשיסטית, דכאנית, אכזרית, עושקת ופושעת נגד האנושות. ולצורך כך, "חטיפה" תומכת במטרה טוב יותר ממעצר, "ילדים קטנים" מעוררים סנטימנט יותר מאשר נערים, "עינויים" מצמררים יותר מאשר סטירות ודחיפות בדרך למעצר, ו"חיילים" מדומיינים כקלגסים ביתר קלות משוטרים. אם בדרך מתווכת לקוראים המציאות במרחק כה רב מכפי שהיא באמת, זה רק מכיוון ש"אין לאן להוליך את החרפה" (המקצועית).