סיבוב פרסה בשמונה יממות

רגע אחד נרמז בדקות כי ישראל אשמה בטבח שביצעה בתושבי יפו, ורגע אחר מישהו נזכר שכדאי לעשות קצת עבודת תחקיר לפני שמפרסמים ידיעה *מרעישה*. פרק ב' של השלדים האבודים.

באחת הסצנות בסרט "ספרות זולה", מאת קוונטין טרנטינו, מתיישבים במסעדה וינסנט וגה, המאפיונר הזוטר, ומיה וואלס, אשתו של מרסלוס וואלס, המאפיונר הגדול והבוס של וינסנט. הבוס נעדר מהעיר וציווה על וינסנט להוציא את אשתו לבילוי. השיחה בין השניים מתגלגלת לדיון על גורלו של חייל אחר בארגון, אותו זרק מרסלוס מחלון הקומה הרביעית, אחרי שלפי הרכילות העז להעניק למיה עיסוי חושני בכפות הרגליים. "זה נורא, התאונה שקרתה לו כשנפל מהחלון", מיתממת מיה כלפי וינסנט. "באמת?", משיב לה וינסנט בזהירות, "תאונה? ובכן, תאונה זאת דרך אחת לספר את הסיפור הזה. דרך אחרת היא לספר שהכושי (כך במקור) לא נפל מהחלון אלא הופל, ויש דרך נוספת לספר את הסיפור הזה, והיא שלא רק שהוא הופל, אלא שמי שהפיל אותו היה מרסלוס בכבודו ובעצמו, ויש אפילו דרך נוספת לספר את הסיפור הזה, והיא שהסיבה שמרסלוס זרק את הכושי האומלל מהחלון היתה בגללך, או ליתר דיוק בגלל מסאז' כפות הרגליים שהוא העניק לך ושהבעיר במרסלוס את חמתו להשחית".

נשאל אם כן מטרנטינו את הטכניקה, ונזכיר את הסיפור שפרסם לפני תשעה ימים ב'הארץ' הכתב ניר חסון, אשר פורסם בעמוד השער(!) של המהדורה באנגלית, על אודות פשע המלחמה המרומז שביצעה ישראל במלחמת השחרור, ואשר נחשף בשבוע שעבר עם חפירת קברי אחים ביפו. לפי הסיפור של 'הארץ', הנשען אך ורק על מקורות ערביים, בקברי האחים שנחפרו, נטמנו באביב 48' בחיפזון מאות גברים, נשים וילדים תושבי יפו, שייתכן ונרצחו על ידי הכוחות הישראליים ב"כמה מעשי טבח שתועדו" בזמן כיבוש העיר, והנה לפנינו, שוב, ישראל פושעת המלחמה, רוצחת האזרחים, והנה לפנינו, שוב, הנכבה הפלסטינית מעוררת האמפטיה, והביזיון על ראשנו וסלינו על כתפינו ויצא שם שמיים מתחלל.

ובכן, זאת דרך אחת לספר את הסיפור. דרך אחרת היא לעשות מחקר היסטורי קטן, ולגלות שאין שום ערובה שבקברים שנחפרו ישנן אכן "מאות גופות", ויש דרך נוספת לספר את הסיפור והיא להודות שאין גם כל ערובה לכך שהשלדים שנחשפו הם בכלל של ערביי יפו, ויש אפילו דרך נוספת לספר את העניין והיא לומר שכלל לא ידוע ממתי השלדים, ובאותה מידה יתכן שהם בכלל מתקופת נפוליאון, ויש אפילו דרך נוספת לספר את הסיפור הזה, והיא שאין לדעת מי הרג את האנשים הקבורים, ובהחלט לא מן הנמנע שמי שהרג אותם היו בכלל שכירי חרב ערבים שבאו ליפו מכל מדינות האזור כדי לסייע בלחימה בציונים, ותחת זאת עסקו בשוד, בביזה וברצח סיטונאיים כלפי האוכלוסייה המקומית.

ישנה אפילו דרך נוספת לספר את הסיפור הזה, והיא להודות שביג דיל. הסיפור הזה הוא בכלל לא סיפור – גם אם מקבלים את הגרסה הערבית כפשוטה – לאור העובדה שבאותם חודשים בדיוק נקברו במקביל גם מאות יהודים בקברי אחים בכל רחבי הארץ. זאת היתה מלחמה קשה וכאוטית ודברים כאלה קרו בחזיתות רבות ובשני הצדדים. על כל האפשרויות הללו ניתן היה ללמוד בהרחבה במאמר שפורסם ב'פרספקטיבה' לפני שישה ימים, יומיים לאחר הפרסום ב'הארץ'.

אתמול, עם או בלי קשר לתמונת הראי המביכה שהציבה מולו מערכת 'פרספקטיבה', הודה 'הארץ' במופרכות האשמה שפרסם, ובפניית פרסה מרהיבה חזר בו, למעשה, מהאשמה האנטי ישראלית שכל כך מיהר להפריח.

לפי הסיפור שהתפרסם אתמול ("תעלומת קברי האחים ביפו מסעירה את ההיסטוריונים", 10.6), גם הוא בידי ניר חסון, זה הולך בערך ככה:

חסון א' (בתפקיד מיה וואלס) – דרך אחת לספר את הסיפור היא להגיד שהשלדים הם של אזרחי יפו הערבים.

חסון ב' (בתפקיד וינסנט וגה) – דרך אחרת לספר היא להגיד שהשלדים הם דווקא של חיילים מצרים.

חסון א' – השלדים הם מ 48'.

חסון ב' – 'הארץ' חקר והגיע למסקנה: השלדים משלושים שנה לפני 48'.

חסון א' – הם נטבחו כאזרחים, נשים זקנים וילדים, בידי ישראל.

חסון ב' – הם נהרגו כחיילים מצריים מסופחים לצבא אלנבי, בקרבות נגד החיילים העות'מאנים.

חסון א' – יש מאות גופות.

חסון ב' – המספרים מוגזמים.

חסון א' – בזמן כיבוש יפו "תועדו כמה מעשי טבח" באזרחים על ידי ישראל.

חסון ב' – אין במחקר ההיסטורי עדות ישירה לשימוש בקברי אחים ביפו ב 48'.

מעניין להיווכח שכאמור, מסקנתו החדשה של חסון לפיה קיימות אופציות רבות לנסיבות מותם של אותם אנשים, פורסמה על ידי 'פרספקטיבה' כבר לפני שישה ימים. "כך או כך", הוא מסכם את הפלופ הגדול של עצמו, "השלדים האלו פותחים פצעים ישנים, שמעולם לא העלו ארוכה".

פצעים ישנים שמעולם לא העלו ארוכה? האם יש פצעים כאלה במשולש שבין מצרים, בריטניה  וטורקיה?  

ברור שלא. הכוונה היא לפצעים שפצעה ישראל הפושעת את קורבנותיה הפלסטינים, ולעזאזל העובדות (שמפרסם העיתון בעצמו). כדרכו, מפזר 'הארץ' לחלל האוויר התקשורתי אד רעיל ואנטי ישראלי ונותן נשק בידי שונאי ישראל בקרב על התודעה. הפעם, כנראה לאור הרמה המקצועית הנמוכה שהפגין בסיבוב הראשון, הוא חוזר בו, אבל לא באמת ולא עד הסוף. אולי כיוון שיש אפשרות שישראל לא תיפגע מהסיפור-לא-סיפור הזה. שזה, כידוע, דבר בלתי נסבל.