עיתונאים בשליחות פרופגנדה פלסטינית

שוב כלי תקשורת בינלאומי מכובד מנסה להסביר את המורכבות של מזרח ירושלים. ושוב היושרה העיתונאית נשארת בבית והאובייקטיביות יוצאת לפגרה. המדריך המלא כיצד לייצר כתבה על ירושלים ותמיד להראות את הצד הישראלי כצד הבעייתי וחורש המזימות המהווה את המכשול לשלום.

הדרישה להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית אינה חדשה. סירוב הפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית כמו גם ההכחשה המוסלמית בשנים האחרונות לקשר ההיסטורי והדתי של היהודים והיהדות לירושלים, היווה ועדיין מהווה מכשול עקרוני להתקדמות במשא ומתן.

דניס רוס, הנציג האמריקאי לשיחות קמפ דייויד בשנת 2000 התלונן כי התרומה היחידה של יאסר עראפת לשיחות היתה סירובו להכיר בקשר היהודי לירושלים כשטען כי בית המקדש מעולם לא היה קיים שם. בהמשך השנה בשיחות טאבה, ישראל הסכימה לריבונות פלסטינית מלאה על הר הבית אך דרשה כי הפלסטינים יכירו בקדושת המקום ליהודים. הם סרבו. מעבר לכך, חלק מהמנהיגות הפלסטינית לא רק מכחישה את קיומם של אתרים יהודיים קדושים בירושלים, הם טוענים כי היהודים מנסים להשתלט או להרוס אתרים קדושים לאסלאם. בכך הם ממשיכים את דרכו של המופתי הירושלמי אוהד הנאצים חאג' אמין אל-חוסייני אשר יזם את מאורעות תרפ"ט על ידי הקריאה המסיתה להגן על האתרים הקדושים לאסלאם.

הניסיון לבצע דה-לגיטימציה לתביעה הישראלית לירושלים הוגבל בדרך כלל להנהגה ערבית ומוסלמית, אולם לאחרונה כלי תקשורת בינלאומיים קפצו על העגלה על מנת לתמוך בניסיון זה. אחרונת המצטרפים היא לסלי סטהל מהתכנית "60 Minutes" – המשודרת בערוץ CBS האמריקאי – אשר שדרה ב-17.10 כתבה בשם "מחלוקת בירושלים: עיר דוד" ("Controversy in Jerusalem: The City Of David"). הכתבה תורגמה ושודרה לאחר מספר ימים בתכנית "רואים עולם" בערוץ הראשון.

גברת סטהל כנראה לא טרחה לבצע מלאכה עיתונאית אמיתית, מהסוג שדורש תחקיר ובדיקת עובדות. בכך היא מצטרפת לטרנד הולך ומדאיג של כלי תקשורת בינלאומיים, ביניהם ה-BBC, מגזין Time ועיתון ה-Economist, אשר ממחזרים את אותן דמויות, חוזרים על אותן טענות מסולפות ומקריאים את אותו התסריט. סטהל הולכת בדרכי הקולגות שלה ומדגימה בפנינו כיצד לקדם תעמולה פוליטית פלסטינית באמצעות עיתונאות ירודה הלוקחת צד בוויכוח:

1)     הגדר כ"שנוי במחלוקת" פרסומן של תגליות ארכיאולוגיות מימי המקרא בירושלים, פקפק בתחום של ארכיאולוגיה מקראית, וזלזל בחפירות ארכיאולוגיות כמשהו שנשלט על ידי "ארגון מתנחלים".

על פי גברת סטהל:

הניסיונות של עיר דוד להשתמש בתגליות כדי לאשש את הכתוב במקרא הן שנויות במחלוקת, במיוחד תגליות מימי דוד, המלך אשר הפך את ירושלים לבירתו.

וגם:

[מתוך ראיון]: […] אבל עם כל הדיבור על דוד המלך, משהו מאד בולט חסר כאן בעיר דוד. אין למעשה ראיות לקיומו של דוד, נכון?

סטהל מבטלת את תחום הארכיאולוגיה המקראית – במיוחד זה הקשור לעיר דוד – על ידי הטלת "פצצה" שהיא כלל לא רלוונטית – מחסור בהוכחות ארכיאולוגיות לקיומו של דוד המלך. אמנם ממצאים המזכירים את דוד עצמו מועטים (בתל דן נמצאה כתובת המתייחסת ל"בית דוד", והארכיאולוגית אילת מזר טוענת כי מתחת למרכז המבקרים בעיר דוד מצוי הבסיס לארמונו של דוד), אולם ממצאים של מתחם מלכותי וממצאים של מלכים יהודיים ואנשי חצרם אשר שלטו בממלכת יהודה בימי בית המקדש הראשון (מאה 6 – 8 לפנה"ס) נמצאו בהמוניהם בעיר דוד, כולל חותמות בשפה העברית עם שמות המופיעים בתנ"ך. נמצאו גם עדויות ארכיאולוגיות לקרב שהתחולל בין היהודים לבין הבבלים במאה ה-6 לפנה"ס ולחורבן ירושלים אשר התרחש כתוצאה מכך.

לא מאד סביר שסטהל היתה מאתגרת פלסטינים על קיומו של מוחמד, או שואלת נוצרים על קיומו של ישו, בהינתן העובדה שאין הוכחות ארכיאולוגיות לקיומם של אישים אלו. גישתה תומכת בניסיונות של חלק מהמנהיגות המוסלמית והערבית למחוק כל הוכחה להיסטוריה היהודית של ירושלים, בין אם זה באמצעות עבודות החפירה הבלתי חוקיות והרס העתיקות אשר מבצע הווקף על הר הבית, ובין אם זה באמצעות הסתה להפרות סדר אלימות בכל פעם שישראל חופרת, בונה או מגלה עוד ראיות לשורשים יהודיים באגן הקדוש של ירושלים. את כל זה היא נמנעה מלהזכיר.

סטהל גם לא טרחה לציין כי הארכיאולוגים החופרים בעיר דוד, מעבר להיותם מוכרים ומוערכים ברחבי העולם על בסיס תרומתם האקדמית לתחום, עובדים בחסות רשות העתיקות אשר אוכפת חוקים נוקשים בכל חפירה ארכיאולוגית. על כל חפירה להיות תחת פיקוח של ארכיאולוגים מדופלמים הפועלים במוסדות בהן יש תשתית למחקר, טיפול במעבדות ועיבוד נתונים היוצאים מחפירות ארכיאולוגיות. הארכיאולוגים מפרסמים את ממצאיהם (מכל התקופות, לא רק מימי הבית הראשון) על פי סטנדרטים מדעיים מקובלים, והם מתעדים ומנתחים כל שכבה שנחפרת כפי שנדרש מהמחלקה לשימור של רשות העתיקות. אולם סטהל בוחרת להשמיץ את החפירות כנתונות לחסדיו של "ארגון מתנחלים". על פי הכתבה:

בזמן שסוכנות ממשלתית מפקחת על החפירות, החפירות באתר ממומנות ומנוהלות בעיקר על ידי משהו בשם "אלע"ד" הטוען שהוא אינו ארגון מתנחלים, למרות שאנשים שדיברנו איתם אומרים שהוא כן.

2)      הגדר הדרכה על שורשיה היהודיים של ירושלים כ"אינדוקטרינציה" פוליטית.

על פי סטהל:

חצי מיליון תיירים מבקרים באתר מדי שנה, עם מדריכים המנסים להחיות מחדש את דוד המלך. ישנו מסר מרומז: בגלל שדוד כבש את ירושלים בשביל היהודים אז, ירושלים שייכת ליהודים היום […]

וגם:

[מתוך ראיון]: אז אתם משתמשים בירושלים ככלי פוליטי. כלומר, אני שונאת להשתמש במילה, אבל אינדוקטרינציה […]

האם גברת סטהל תציע לארכיאולוגים להימנע מלספר גם לערבים על ההיסטוריה שלהם באזור? האם על אמריקאים לא לשלוח את ילדיהם לוושינגטון כדי לבקר באנדרטת לינקולן? על ידי אימוץ והעברת הגישה שיש משהו זדוני בחיזוק הידע והקשר היהודי לירושלים, סטהל משקפת את הפרספקטיבה הערבית על פיה זכויות המוסלמים וחיבורם לאגן הקדוש הן עובדות מובנות מאליהן, בעוד זכויות היהודים וחיבורם למקום נחשבים מפוקפקים ומהווים מכשול לשלום.

למותר לציין כי סטהל לא מזכירה דבר לגבי שטיפת המוח המבוצעת על ידי מנהיגים ערבים המכחישים כי ליהודים יש היסטוריה כלשהי באזור.

3)      הצג את סילוואן כמקום השייך או צריך להיות שייך לפלסטינים. תאר את הנוכחות היהודית כהפרעה ואת היהודים כחסרי הזכות לחיות במקום או לבצע חפירות ארכיאולוגיות. התעלם מהיסטוריה "בלתי נוחה" – הן של היישוב היהודי הקודם במקום ובריחתו בעקבות פרעות הערבים, והן של המדיניות הגזענית של ירדן במהלך כיבושה הבלתי חוקי של ירושלים המזרחית.

בכתבה מסבירה סטהל למי באמת שייכת הקרקע:

בעיה נוספת היא האמת הלא נוחה שירושלים המקראית לא מצויה בחלק המערבי של העיר. היא בדיוק מתחת לשכונה הערבית המאוכלסת בצפיפות – סילוואן. ועל פי הפרמטרים של קלינטון, סילוואן צריכה להיות חלק מהמדינה הפלסטינית.

וגם:

[…] ארגונים אשר מעבירים מתנחלים יהודים לתוך אזורים ערביים חדרו לסילוואן […]

וגם:

[…] "אלע"ד" גייסו עשרות מיליוני דולרים, חצי מארה"ב, וקונים בתים אלה על אדמה שהפלסטינים תובעים למדינתם העתידית.

הרושם הקשה שסטהל הותירה אצל צופיה היה אולי מתעדן לו היתה מספרת להם כי כבר בשנת 1873 בנתה משפחת מיוחס היהודית את ביתה בעיר דוד. לאחר מכן ב-1882 התיישבו עולים יהודיים מתימן במורדות סילוואן, וב-1884 קנה הברון רוטשילד חלקת אדמה עליה נבנתה השכונה היהודית כפר השילוח. יהודי השכונה שרדו את מאורעות תרפ"ט, אך נאלצו לנוס על נפשם בעקבות המרד הערבי ב-1936. למעשה, בשלהי המאה ה-19 היתה נוכחות יהודית בסילוואן במשך 63 שנים, יותר מגילה של מדינת ישראל בשנת 2010, ובטח יותר מרוב התושבים הפלסטינים המתגוררים כיום בסילוואן אשר הגיעו ברובם לאחר 1967.

הקרקע שנקנתה על ידי הנדבנים היהודים עדיין שייכת להם, גם כיום. וגם כיום, אין שום חוק נגד קניית בתים במזרח ירושלים. הרעיון שעל אזור זה להיות "יודנריין" – נקי מיהודים תוך איסור עליהם לקנות שם בתים – מזכיר את המדיניות הגזענית של ירדן במשך 19 שנות הכיבוש שלה באזור, דבר שסטהל נמנעת בחריצות מלהזכיר.

4)     הקטן, התעלם או יפה "אמיתות בלתי נוחות" המציגות את הפלסטינים כפורעי חוק ופולשים.

סטהל דנה בתוכניות להקים פארק תיירותי בגן המלך הסמוך לעיר דוד, ומציינת כי זה "מחייב הריסת 22 בתים של ערבים בסילוואן", דבר אותו היא מתארת כפעולה בעלת פוטנציאל נפיץ.

במקום להציג את העובדות כעובדות, סטהל מציגה את העובדה כי בתי הפלסטינים נבנו שם באופן בלתי חוקי כטענה סובייקטיבית של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת. היא גם מספרת שהוא מתכוון להעתיק את מגוריהם למקום סמוך, אולם הצופים אינם מקבלים את המידע החשוב שהקרקע המדוברת הוגדרה כאזור לשימור ופיתוח, תוך איסור על בניית בתי מגורים במקום, זמן רב לפני שהבתים הנוכחיים נבנו שם. במקום זה היא מסכמת: "אבל המקומיים רוצים להישאר בבתיהם", כאילו שהגדרתם כ"מקומיים" היא סיבה מספקת על מנת לאפשר להם להפר את החוק.

את ה"אמת הלא נוחה" החסרה ניתן למצוא בכתבה של נדב שרגאי בעיתון "הארץ":

הקידמה הביאה עמה צרות לעמק המלך. מאות בשנים נקוו מי השיטפונות אל הגן של מלכי יהודה, מזרחית לבריכת השילוח. בחורף הוא היה לביצה. בקיץ נהפך לבוסתן פורח. עם מעט דמיון ובעזרת מקורות היסטוריים מגוונים ניתן היה לדמיין את דוד המלך מטייל בגנו המלכותי השופע מים וירק, בינות לעצי הזית, התאנה, הרימון והשקד ובפיו מזמורי תהלים. על פי אחת המסורות כאן גם חובר ספר קהלת.

לפני כ-20 שנה הסדירה עיריית ירושלים את הניקוז במקום, ובשטח הפתוח הירוק ("אל-בוסתאן" בשמו הערבי), שהטורקים והבריטים הקפידו מאות בשנים לשמור עליו כשטח ציבור המיועד לשימור ופיתוח של פארקים ותיירות, צמח מאחז פלסטיני לא חוקי. בתוך 18 שנה הוקמו שם 88 מבנים, מתחת לאפם של ראשי העיר טדי קולק ואהוד אולמרט. אצל אורי לופוליאנסקי נבלמה העבריינות, לאחר שהעירייה החרימה לעבריינים טרקטורים וכלים כבדים.

הבנייה בגן המלך, ציין בקיץ האחרון מנכ"ל רשות העתיקות שוקה דורפמן בסוג של "פוסט מורטם", גרמה לנזק משמעותי ולפעמים בלתי הפיך לעתיקות. נציגי העירייה ודורפמן הודו, שאין להם הסבר טוב למה שקרה בגן החמד הזה, שאותו מתארים ספרי נחמיה, קהלת, מדרשים ומקורות היסטוריים רבים. דורפמן הדגיש, שביחד עם תל דוד מהווה הגן יחידה ארכיאולוגית שלמה בעלת חשיבות ראשונה במעלה. 

5)      ערער על אמירות ישראליות באמצעות האשמות פלסטיניות.

הגברת סטהל ויתרה אפילו על העמדת פנים של אובייקטיביות עיתונאית כשלקחה על עצמה את תפקיד התובעת המשפטית כשראיינה ישראלים לכתבתה. היא אתגרה אותם באמצעות שימוש בהאשמות פלסטיניות.

סטהל: אז "אלע"ד" עוסקת בארכיאולוגיה והתנחלויות.

דורון שפילמן [אחד מדוברי "אלע"ד"]: אנחנו עוסקים בארכיאולוגיה ואנחנו בונים בתים וקונים קרקע.

סטהל: אבל האם המטרה של "אלע"ד" היא להרחיק ערבים בדיוק מהמקום בו אנו נמצאים?

דורון שפילמן: נאמר זאת כך, אם יש בית שערבי רוצה למכור ולי יש את הכסף לקנות אותו ואני יכול להעביר, לאפשר למשפחה יהודית לגור שם ואני יכול לבצע חפירה ארכיאולוגית מתחתיו, אז אני חושב שזה דבר נפלא לעשות.

סטהל [קריינות]: הערבים אומרים שזה דבר פרובוקטיבי לעשות.

וגם:

סטהל: שמעתי שאתה רוצה לפנות אנשים. איפה– איפה הבתים האלה?

ניר ברקת: זה — זה פשוט לא נכון. לקבל–

סטהל [נכנסת לדבריו]: אבל רגע, אבל אם אתה תבנה פארק, אז הבתים האלה לא יוכלו להיות שם יותר.

ניר ברקת: הם לא היו אמורים להיות שם מלכתחילה. 

סטהל: כן, אבל אז — אז אתה תפנה. אתה תפנה.

ניר ברקת: לא "תפנה". כשאת משפרת את איכות החיים שלהם, הביטוי הנכון היא שאתה מתעסק עם שיפור איכות החיים.

סטהל [קריינות]: הפארק שלו, הוא אומר, ישדרג את האזור, והוא ירשה לאנשים שיפונו לבנות בתים חדשים בקרבת מקום. אך המקומיים אומרים לנו שהדרך היחידה לעשות את זה היא לבנות על גבי בתים אחרים בסילוואן […].

[לברקת]: האיחוד האירופי, האו"ם, מתחו ביקורת על התכנית הזאת להעיף מכאן את 22 הבתים הללו. דעת הקהל, במיוחד בזמן שמתקיימות שיחות השלום, היא — היא מסתכלת על זה ואומרת שאתם מנסים להעיף — להעביר ערבים מחוץ לירושלים.

ניר ברקת [נכנס לדבריה]: זה לא נכון.

סטהל: אבל ככה זה נראה.

6)      אל תאתגר או תבדוק טענות פלסטיניות. במקום זאת, קבל אותן, חזור עליהן ואשר אותן.

בניגוד חד לגישת "התובעת" שלה כלפי מרואיינים ישראליים, סטהל מקבלת טענות פלסטיניות ללא עוררין.

סטהל [קריינות]: הפלסטיני ג'וואד סיאם נולד בסילוואן ואומר שהוא יכול לעקוב אחר שורשיו 930 שנים אחורנית. הוא פסימי לגבי האפשרות שלפלסטינים תהיה מדינה משלהם […]

סטהל [קריינות]: ג'וואד אומר כי "אלע"ד" משתמשים ביוקרה הארכיאולוגית שלהם על מנת להסתיר את מטרותיהם, שהיא גירוש המקומיים. והוא מאמין שהחפירות הן הדרך להעמיק את אחיזתם בסילוואן […]

סטהל [קריינות]: ישנה תחושה של חדירה. הערבים חשים זאת […]

סטהל [קריינות]: אבל כמו עם החפירות, הערבים המקומיים רואים בזה ניסיון נוסף לבלוע (gobble up) את הצד שלהם של ירושלים.

7)      הימנע מלהזכיר כל דבר שיאיר את הפלסטינים ומנהיגים ערבים באור שלילי או כמכשול לשלום.

לא היה כל אזכור לטיהור האתני ולמדיניות היודנריין של הירדנים בתקופת שלטונם, לא היה אזכור של הניסיונות של מנהיגים פלסטיניים ומוסלמים למחוק – הן מבחינה מנטלית (באמצעות הכחשות) והן מבחינה פיסית (על ידי הרס עתיקות) – את ההיסטוריה היהודית של ירושלים. אין אזכור לכך שמתקפות טרור בשני חלקי העיר בוצעו גם על ידי תושבים ערבים ממזרח ירושלים.

כשהיא מזכירה "עימותים מחריפים", סטהל מתעכבת על אירוע אחד אשר "הפך לאלים" כשרכב ישראלי בו נהג "לא אחר מאשר הראש של "אלע"ד", התנגש בשני קטינים פלסטינים אשר יידו עליו אבנים. כמובן שהאירוע היה אלים מלכתחילה, וברור שאת סטהל לא עניינה בכלל השאלה איך זה שכל כך הרבה צלמים היו שם במקרה עוד לפני אירוע הדריסה. האם מישהו הזמין אותם למקום? האם מישהו אמר להם שיהיו הפרות סדר דרמטיות או התנגשויות שאולי יהיו שוות צילום? כמובן שסטהל לא בדקה את השאלות הללו מכיוון שזה לא היה תומך בסיפור שהיא ניסתה לספר.

8)      הציע במקום זאת שפעולות ישראליות – חפירות ארכיאולוגיות, קניית בתים או אכיפת חוקים מוניציפאליים – הם שמכשילים את השלום.

על פי סטהל:

התנחלויות היוו מכשול בשיחות השלום בעבר. עתה, הן יכולות לשוב ולהיות מכשול.

לפני כעשור, מחמוד עבאס ערער על המסורת היהודית של ירושלים ועל קיומו של מקדש יהודי, והוסיף ואמר שגם אם היה כזה "אנחנו לא מקבלים את זה, מכיוון שזה לא הגיוני עבור מישהו שרוצה שלום מעשי" (קול אל-ערב, 25.8.2000). כיום הוא מסרב להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית.

אולם עבור גברת סטהל ועבור ה-CBS, הסירוב הפלסטיני להכיר בישראל והניסיון למחוק את שורשיה היהודיים של ירושלים הם לא הסיפור אותו היא מעוניינת לספר. לדידה, המכשול היחיד לשלום הוא מחויבותה של ישראל לשורשיה היהודיים בירושלים.