שודדי השלדים האבודים

ממתי עיתון מפרסם בעמוד הראשי שלו אייטם שכבר פורסם שלשה ימים קודם לכן בכלי תקשורת אחר? אם יש שם פוטנציאל להכפשת ישראל, תסמכו על עיתון ישראלי אחד שיעשה בדיוק את זה. 

                                                                גבול תל אביב-יפו במלחמת העצמאות

אטריות קרות ואכולות למחצה שחוממו והוגשו מחדש, חמוצות, דלוחות ומבושלות ביד בלתי מקצועית בעליל, אינן ממיני המאכלים שבהם נוהג עיתון 'הארץ' להאכיל את קוראיו (אלא אם יש באותן אטריות פוטנציאל להשחיר את פניה של ישראל ולבסס את מיתוס ה"נכבה" של 1948).

בראשית השבוע התנדב 'הארץ' בחדווה לדחוף למיקרוגל אטריות שכאלה, ולתפקד כחוליה אחורית בתהליך שרשור של סיפור-לא סיפור על קברי אחים המוניים שנחשפו ביפו, ובהם, כביכול, מאות גופות של פלסטינים, כולל זקנים, ילדים ונשים, שעליהן סימני אלימות. בכתבה ב'הארץ' ("קברי אחים עם מאות גופות התגלו ביפו", 'הארץ', 3.6) מצוטטים שלושה מקורות – שלושתם ערבים מיפו, שמסבירים איש בדרכו מיהם אותם קבורים, מעריכים בידענות את מספרם ונסיבות מותם וקבורתם ואף מדברים על "מספר מעשי טבח שתועדו". למרות שכתבה זו כלל לא פורסמה במהדורת 'הארץ' המודפסת, אלא רק באתר האינטרנט, היא דווקא פורסמה בעמוד השער של המהדורה באנגלית של העיתון, והנה שוב הנכבה במלוא תפארתה, על פשעי המלחמה הישראליים המאפיינים אותה.

אלא שהסיפור, מחורר כגבינה שוויצרית מכל עבריו, אינו חשיפה של 'הארץ', המצדיקה כותרת בעמוד הראשון. ראשיתו של הסיפור בעיתונות הערבית ובסוכנויות ידיעות זרות, שניזונו ממחמוד עובייד, היסטוריון ערבי מיפו, שחפר את הקברים, ומעדותו התומכת של עטר זניב, דייג יפואי זקן בן 80, שזוכר איך השליך בעצמו לקברי האחים "60 גופות בארבעת החודשים האחרונים למלחמה".  כלי התקשורת הישראלי הראשון ששרשר את הסיפור, שהתפרסם בעיתון הלבנוני 'א-ספיר', היה אתר 'וואלה!', יומיים לפני 'הארץ' ("תיעוד: שישה קברי אחים פלסטיניים נחשפו ביפו", 'וואלה!', 1.6), שם תוארו "שישה קברים שהתגלו בחפירות באמצע השבוע, ובהם למעלה ממאתיים פלסטינים חלקם נשים וילדים ועליהם סימני אלימות", תוך שהוא נסמך על הציטוט של עובייד מעיתון 'א-ספיר'. כך בתוך ימים אחדים, חזרה ישראל בעמודו הראשי של 'הארץ' באנגלית, לעמדת פושעת המלחמה מ-1948, טובחת באלימות בנשים ילדים וזקנים, ומשליכה אותם במאותיהם לקברי אחים שמתגלים רק כיום וחושפים, לכאורה, את פניה הפושעות והרצחניות של ישראל.

ואולם, בירור של מה שבאמת קרה ביפו באביב 1948, בירור שממנו נמנעו, כמובן, 'וואלה!' ו'הארץ', מעלה שמספרי הגופות, נסיבות המוות, זמני המוות, זהות ההרוגים וזהות הורגיהם – כל אלה טעונים הוכחות ויכולים להיות מוסברים בכמה דרכים שונות, ובכל מקרה, אינם בגדר מקרה חריג למציאות של אותו הזמן, יהיו הנסיבות שיהיו. דבר אחד בטוח: הגרסה המובאת בכתבה, לפיה אלו קורבנות תמימים של תוקפנות יהודית, חלק מ"כמה מעשי טבח שתועדו", לא מתיישבת, אף לא בדוחק גדול, עם המסמכים והמחקרים ההיסטוריים על אודות הקרב על יפו.

עיראקים, בוסנים וגרמנים

בתוך קובץ המאמרים "אזרחים במלחמה – קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות" בעריכת מרדכי בר און ומאיר חזן ובהוצאת יד יצחק בן צבי ואוניברסיטת תל אביב, נמצא המאמר "בין הפטיש לסדן: קריסתה של החברה הערבית-פלסטינית ביפו ונפילתה של העיר", מאת ד"ר איתמר רדאי, היסטוריון ממכון טרומן באוניברסיטה העברית. במאמר סוקר רדאי בפרוטרוט את המערכה על יפו, שהיתה עד לחודש מאי 1948 אחת מזירות הלחימה האינטנסיביות והעקובות ביותר מדם עבור שני הצדדים.

מהמאמר עולה כי ההנחות הראשונות שטעונות הוכחה הן מספר הגופות וזמני המוות. הדייג הערבי מספר שסחב כ-60 גופות מדרום העיר בחודשים האחרונים ללחימה, אולם הלחימה שאמנם התנהלה בכל האזור, התרחשה באינטנסיביות מוגברת בצפון העיר, בקו המגע עם תל אביב. בתמונות המצורפות לכתבה ניתן לספור (בעין בלתי מקצועית) כשלושים ארבעים גולגלות בכל אחד משני הקברים, על אף שהמקורות הערביים מדווחים כאמור על כמאתיים גופות. האם הגופות האלה הן של הרוגים מ-48'? סביר להניח, אבל בכלל לא בטוח. ד"ר רדאי, מומחה לגזרת יפו במלחמת העצמאות, שאל בלעג בעמוד הפייסבוק שלו בתחילת השבוע: מי קבע שאלו הרוגים מ-48'? אולי הם בכלל מתקופת נפוליאון?

וגם אם מדובר בהרוגים מ-48', עולות קושיות נוספות: במאמרו מתוארים שני אירועי הרג גדולים במערכה על יפו. הראשון, בינואר, הוא פיצוץ בניין הסראיא – מקום מושבה של הועדה הלאומית בכיכר השעון, ממנו נוהלה האש נגד תל אביב, חולון ובת ים – על ידי ארגון הלח"י, באמצעות משאית תופת מוסווית. לפי המאמר של רדאי בהתקפה זו נהרגו 28 ערבים. השני, באפריל, הוא הרעשת מרגמות של האצ"ל על שכונת מנשייה הצפונית לקראת כיבושה, בה נהרגו לפי המאמר כארבעים ערבים. הרוגים אלה לא יכולים להיות ההרוגים שאותם נשא, לדבריו, הדייג הערבי, מדרום העיר. יתר ההרוגים, במספרים נמוכים בהרבה, אירעו באירועים ובקרבות נקודתיים, דוגמת פיצוץ בית קפה, החרבת בית, או כיבוש עמדת צליפה. "תיעוד של מעשי טבח", בכל מקרה, אין. לפחות לא כאלה המוכרים לחוקרים הבכירים של התחום.

המשותף ליפו ולכפר עציון

אף אחד גם לא קבע שההרוגים נהרגו על ידי הכוחות יהודיים. אף שהדבר נשמע סביר ובהחלט מתקבל על הדעת, כדאי לדעת שביפו של אותה תקופה שלט חסן סלאמה, מפקדה הצבאי של לוד-יפו, ששהה בגרמניה עד לשנת 1944 שם הוכשר באימונים צבאיים, הוצנח על ידי הנאצים ליד יריחו, נמלט לדמשק מידי הבריטים והגיע ליפו לפקד על הקרב. בדומה למתחולל בסוריה של ימינו, אסף סביבו סלאמה 1500 לוחמים זרים, החל במובטלים מארצות ערב השכנות שנלחמו תמורת שכר, עבור בעיראקיים מ"צבא ההצלה", המשך במוסלמים יוגוסלוויים (בוסנים) שהצטרפו ללחימה וכלה בכמה גרמנים שתפקדו כמומחי חבלה וביצורים. יחדיו הם הוציאו אל הפועל שורת מתקפות קשות, לרבות הרעשות במרגמות, על שכונותיה הדרומיות של תל אביב, ואשר גבו את חייהם של מאות יהודים. בתגובה להתארגנותם הגבירו ההגנה, האצ"ל והלח"י את לחצם הצבאי על יפו. לוחמים אלה, "הזרים" בפי המקומיים, היו שנואים על תושבי יפו, לא פעם היו מעורבים בתקריות אלימות קשות עם הערבים היפואים, וככלל עסקו במקביל גם בשוד, ביזה ורצח. לפי רדאי, השבוע, לפחות בחלק מן הגופות שנמצאו בקברי האחים, זוהו חורים מרובעים בגולגולת, מה שמעיד על רצח בנשק קר, שלא אפיין את הקרבות נגד היהודים, כך שגם ההנחה שההרוגים הם קורבנות הקרבות נגד היהודים, הגיונית ככל שתהיה, רחוקה מלהיות מבוססת.

                                                                קבר אחים בגוש עציון, 1948

והעניין האחרון הוא עניין קברי האחים, המוסיפים לעניין נופך של פשע חמור ומיוחד. המציאות, כפי שיודע אותה כל תלמיד תיכון המתכונן לבגרות בהיסטוריה, היא שמלחמת העצמאות היתה מלחמה ארוכה וכאוטית, וקברי אחים לא היו בה בבחינת חריג. גם אם הגופות שנתגלו ביפו הן אכן גופותיהם של ערבים תושבי יפו שנהרגו בקרבות, הרי שאין כל הבדל מהותי בינם לבין מאות רבות של יהודים שנטמנו באותם חודשים ממש בקברי אחים גדולים ברובע היהודי בירושלים העתיקה, בקרית ענבים, בהר הרצל, בגוש עציון ובמקומות נוספים. תל אביב תפקדה היטב ולכן מאות היהודים שנהרגו בקרבות עם יפו נקברו בצורה מסודרת. ביפו היו השירותים האזרחיים, התברואתיים והדתיים בקריסה מוחלטת, ולכן נאלץ הדייג לסחוב בעצמו גופות רבות לקברי אחים, בדיוק כמו שעשו יהודים במקומות אחרים בארץ.   

"פיצוץ" הסיפור בעמוד הראשון של המהדורה באנגלית, תחת כותרת ממנה עולה כי אוטוריטה כלשהי קבעה כי מדובר בקברי אחים של פלסטינים, בזמן שהקביעה הזו היא של האחים המוסלמים, נראה כמו ניסיון שקוף ולא מקצועי לנפח אויר בבלון הנכבה המדולדל, תוך הישענות מוחלטת על מקורות ערביים בלבד, ובלי לעשות פעולה מינימלית של בדיקת העובדות לפני הפרסום. האמת היא שלא קרה כאן שום דבר מיוחד והיטיב להגדיר זאת המרואיין השלישי בכתבה ב'הארץ', סמי אבו שחדה, חוקר תולדות יפו בתקופת המנדט וחבר מועצת עיריית ת"א, שאמר בפשטות: "הייתה פה מלחמה, הצד הציוני שילם מחיר כבד והצד המפסיד שילם הרבה יותר".