שער הרחמים של אנשי השב"כ

 

"אם גטאס היה נתפש כאזרח, היו מתנהגים אליו אחרת", כותב עודה בשארת ב'הארץ' (גם גטאס הוא קורבן של הכיבוש, 26.12.2016).

כדי להמחיש את טענתו, מביא בשאראת דוגמה מעניינת, על פרשת ריגול משנת 2007. כך הוא כותב:

באפריל 2007 התגלה, שקבוצת אזרחים ממוצא איראני, שביקרו קרובי משפחה באיראן, גויסו על ידי המשטר לשמש כמרגלים. בישראל, אף שהדגישו את החומרה שבדבר, אמר פקיד בכיר בשב"כ: "הפעם לא הגשנו כתב אישום, אך בעתיד לא נימנע מלהגיש כתבי אישום". אפילו רחמיהם של אנשי השב"כ הקשוחים נכמרו לנוכח הקונפליקט בין האזרחות לבין הגעגועים למשפחה

בשאראת מייחס את העובדה שהשב"כ לא הגיש כתב אישום נגד האיש ל"רחמיהם של אנשי השב"כ הקשוחים", שברגישותם הבחינו ב"קונפליקט" בין אזרחות היהודים מהמוצא האיראני לבין הגעגועים למשפחתם באיראן, והחליטו לוותר על הגשת כתב האישום.

על פי בשאראת, לא כך הוא במקרה של גטאס:

אבל לגטאס אסור להיקרע בין החוקים הדרקוניים נגד האסירים הביטחוניים לבין רגשותיו כלפי אחיו, שנמקים בכלא. הפריבילגיה הזאת שמורה ליהודים בלבד. גטאס נדרש להיות סלע חף מרגשות

על פניו האירוע שמזכיר בשאראת תמוה למדי. האמנם רחמיהם של אנשי השב"כ היו כה עזים, עד שהם גברו על הצורך בהגשת כתב אישום נגד מרגלים?

עיון בכתבות שהתפרסמו על המקרה בשנת 2007, מעלה תמונה שונה במקצת.

בשנת 2007 חשף השב"כ כי המודיעין באיראן מגביר את ניסיונותיו לגייס ישראלים ממוצא איראני על מנת שירגלו ויעבירו מידע וסודי. על פי הדיווחים, באותה שנה נחקרו עשרה מקרים בהם המודיעין האיראני הפעיל לחצים על ישראלים שביקרו באיראן לצורך ביקורי משפחה ואף נתן להם כספים על מנת שישתפו פעולה.

מתוך המקרים שנחקרו, המקרה החמור ביותר היה של ישראלי שנחקר בחשד לריגול "לאחר שכמעט השתכנע לשמש כסוכן" למען איראן.

מדוע לא הוגש בסופו של דבר כתב אישום נגד אותו ישראלי?

כך נכתב ב-YNET:

בשב"כ מציינים כי חקירתם סיכלה את העניין ולכן, לפי שעה אין כוונה לפעול כנגד האיש במישור של העמדה לדין

כך נכתב אז גם ב'הארץ':

אף שהודה שגויס וקיבל כסף "לכיסוי הוצאותיו", האיש לא נעצר וגם לא הוגש נגדו כתב אישום. בשב"כ מנמקים זאת בכך שלא הספיק לגרום נזק

ובמעריב:

בשב"כ אומרים כי סיכלו את הפעלתו בטרם הבשילה לפגיעה בביטחון המדינה

עשרת המקרים הנוספים שנחקרו בזמנו, היו ממילא פחות חמורים. גם לגביהם אמר ל-YNET בכיר בשב"כ:

עד כה לא נדרשנו להעמיד לדין איש משום שהכוונות סוכלו וזו הרי המטרה שלנו

בערוץ 10 נכתב:

העשרה כבר עברו את השלב הראשוני של הגיוס והחלו לקבל תשלום עבור הוצאות, אך מחקירת השב"כ התברר כי העשרה לא העבירו מידע לאיראן

אך מעבר למבחן התוצאה, יש מידע מעניין נוסף שהובא בכתבות השונות: במשטרת ההגירה האיראנית, נהגו להעביר את הישראלים תהליך ממושך של הטרדות והתנכלויות. הדרכונים נלקחו מהם תוך איום שלא יוחזרו, מנעו מהם את היציאה מאיראן לכמה חודשים ואף איימו על בני משפחותיהם.

הישראלי החשוד בריגול עבר אף הוא מסכת דומה ואף חמורה יותר, כפי שתואר ב-YNET:

כשהגיע לשדה התעופה באיראן נחקר ארוכות על-ידי משטרת ההגירה האיראנית, דרכונו הישראלי הוחרם ואף איימו עליו שישליכו אותו לכלא. במקביל לחקירתו נעשה חיפוש במזוודותיו ונלקחו מסמכיו האישיים. רק לאחר פניות חוזרות ונשנות לגורמים באיראן, קיבל בחזרה את דרכונו. כמו כן נרמז לו שאם יסרב לבקשתם לספק מידע על ישראל, הדבר יגרור תגובה שלילית מצדם

כלומר, הסיבה שלא הוגש כתב אישום נעוצה במכלול נסיבות המקרה: העובדה שהכוונה סוכלה, שלא נגרם כל נזק, כמו גם נסיבות הגיוס – שניתן להבין כי נכפו עליו – הם ככל הנראה אלו שגרמו להחלטה, ולא "רחמיהם של אנשי השב"כ".

אגב, ראייה נוספת לכך שלא מדובר ברחמנות של אנשי השב"כ כלפי יהודים בלבד, ניתן היה למצוא שנה אחרי הדיווח ב-2007. אז הוגש כתב אישום נגד יליד איראן שבמהלך ביקור בקונסוליה האיראנית בטורקיה הסכים לשתף פעולה עם גורמי מודיעין איראניים והעביר להם פרטים אודות אישים העובדים במערכת הביטחון.  כיצד יסביר בשאראת את העובדה שבמקרה הזה, על אף שמדובר ביהודי, לא נלקח בחשבון ה"קרע" שהוא חווה בין "החוקים הדרקוניים" לבין "רגשותיו כלפי אחיו"?

 

עודה בשאראת בתגובה: תארי לעצמך שערבי, בגלל אילוץ משפחתי זה או אחר, היה מקבל מאיזה סוכנות מודיעין זרה כסף בשביל לרגל, ואף שלא היה עושה כלום, אני מעדיף לא לדמיין מה היה עושה לו השב"כ.