ב'הארץ' מתמוגגים מ"טריבונל עממי" שבראשו עומד תועמלן אנטישמי ותיק

גבירותיי ורבותיי, ההחלטה נתקבלה: ישראל הורשעה בביצוע רצח עם בעזה, במסגרת טריבונל רשמי המורכב מאנשי אקדמיה מומחים ונכבדים, וחבר מושבעים שהעביר ימים ארוכים בשמיעת עדויות ובחינת ראיות. מדובר ב"טריבונל עזה", שהמושב האחרון שלו התקיים לאחרונה באוניברסיטת איסטנבול שבתורכיה (התקיימו גם מושבים בלונדון וסרייבו), ועליו קראנו בכתבה אוהדת ונרחבת של יאיר פולדש בעיתון 'הארץ':

בלא כל סמכות או אמצעי אכיפה, הטריבונל אינו שואף להכריע בשאלות של אשמה או אחריות משפטית, וכמובן שלא לכתוב פסק דין אמיתי. מטרתו, מסבירים המארגנים, היא "לגרום לסגירת ההבדל באכיפה" בנוגע לישראל, על ידי הפעלת לחץ של החברה האזרחית על ממשלות בעולם.

הסיקור הנרחב של ה"טריבונל" ב'הארץ' מעורר תהיות. אחרי הכל, האירוע כמעט ולא זכה לסיקור כלשהו בעולם. כלי התקשורת הלא-תורכים היחידים שמצאנו שדיווחו עליו בהרחבה היו כלים אנטי-ישראלים מובהקים, במימון או בעלות קטארית כגון אל-ג'זירה, Middle East Monitor ו- The New Arab.

מדוע העיתון טרח לשלוח כתב עד לאיסטנבול ולהקדיש לא מעט מילים לאירוע שהוא בעצמו מדווח שמומן על ידי הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי; שמארגניו סירבו לענות לשאלה מה דעתם על פעולות חמאס במלחמה; ושהם מתגאים באי-הזמנת ישראלים כדי להציג את עמדת ישראל?

התשובה לכך היא, ככל הנראה, הזדהות אידאולוגית עם החלטת ה"טריבונל" (שהכתב יאיר פולדש מודה כי היא צפויה) להרשיע את ישראל ברצח עם, ואמונה בדבר ערכו הסמלי, כפי שעולה מהאופן בו פולדש משתפך בתיאוריו:

הכינוס באיסטנבול ממשיך מסורת מתפתחת של טריבונלים עממיים, הפועלים באזורי סכסוך ברחבי העולם, ובהם טריבונל ראסל, שייסד הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל ב־1966 ושעסק בפעולות ארה"ב במלחמת וייטנאם… במושב הפתיחה של טריבונל ראסל הראשון, שנודע אז גם בשם "הוועדה הבינלאומית לפשעי מלחמה", אמר הפילוסוף ז'אן פול סארטר: "כמובן שהוועדה שלנו היא לא מוסד רשמי, ולא באה להחליף שום כוח ממוסד. היא נובעת מהיעדר עשייה ומצורך".

נדמה שהסבר דומה עומד גם מאחורי הקמת הטריבונל הנוכחי. "המצב בעזה הוא דוגמה דרמטית למקרה שבו הסדר הקיים נכשל במניעת רצח עם", מסביר ריצ'רד פאלק, נשיא הטריבונל באיסטנבול, בשיחה עם "הארץ".

המסר העולה מהדברים הוא ברור למדי: למסקנות "טריבונל עזה" יש משמעות מוסרית עמוקה ולכן כדאי להקשיב להן, והעומד בראשו, ריצ'רד פאלק, הוא ממשיך דרכם של מגדלורים אינטלקטואליים ומוסריים כגון ברטראנד ראסל וז'אן פול סארטר.

לטובת הקוראים שאינם מכירים את ריצ'רד פאלק, פולדש כותב עליו:

פאלק לימד לאורך עשרות שנים משפט בינלאומי באוניברסיטת פרינסטון, ובעשור הקודם שימש המשקיף המיוחד לשטחים הפלסטיניים מטעם האו"ם. כמו פרנצ'סקה אלבנזה המשמשת בתפקיד כיום, גם הוא קיבל בשעתו ביקורת רבה על עמדותיו ועל פועלו, ועל אף מוצאו היהודי – היו שהאשימו אותו באנטישמיות.

מהפסקה הזאת, הקורא הסביר שלא מכיר את פועלו של מר ריצ'רד פאלק יסיק שמדובר באוטוריטה בתחומו שלביקורת נגדו אין כל שחר (מוזכרת שהופנתה נגדו "ביקורת על פועלו", אבל אין כל אזכור על אילו פעולות מדובר) וגם שההאשמה באנטישמיות היא חסרת שחר (הרי מדובר ביהודי). למרבה הצער זה לא המצב, ויש חשיבות לתת לקוראים דוגמה כדי שיוכלו לשפוט בעצמם. למען האמת, מספיקות דוגמאות אחדות מהביוגרפיה של פאלק בכדי לגרום לקורא להטיל ספק בכל דבר שהוא אומר על ישראל, בערכו של הטריבונל שלו, ובצורך לתת לו במה עיתונאית נרחבת כל כך.

למשל, כפי שפורסם ב'הארץ' בשעתו, בנאום בשנת 2011 פאלק אמר שמתקפת הטרור ב-11 בספטמבר 2001 הייתה יוזמה של הממשל האמריקני. על כך שגרירת ארה"ב באו"ם קראה להדיחו מתפקידו. גם מזכ"ל האו"ם דאז באן קי-מון גינה את דבריו, קרא להם "מגוחכים" ושהם מהווים "פגיעה בזכרם של יותר מ-3,000 איש שמתו".

באותה שנה פאלק גם פרסם בבלוג שלו קריקטורה אנטישמית באופן מובהק, המציגה כלב שעליו מופיעה המלה USA ולראשו כיפה עם מגן דוד, משתין על דמותה של אלת הצדק ואוכל מערימה של עצמות ודם. נציב זכויות האדם של האו"ם גינה בתוקף את פאלק.

בנוסף, פאלק שיבח והילל את ספרו של גלעד עצמון (המגדיר עצמו "יהודי שונא עצמו"). בספר נכתב בין השאר ש"ייתכן שהיטלר צדק אחרי הכל" , שייתכן ועלילות הדם ההיסטוריות נגד יהודים לא היו כוזבות, וש"ההיסטוריה של רדיפת היהודים היא מיתוס, ואם הייתה רדיפה כלשהי, היהודים הביאו אותה על עצמם". דברי ההלל של פאלק לכתב הפלסתר האנטישמי פורסמו על כריכת הספר.

אנו רואים שההאשמות באנטישמיות ודברי הביקורת נגד פאלק אין מקורם בחלל ריק, כפי שניתן להבין מכתבתו של יאיר פולדש. הם נותנים הקשר חשוב שהיה עשוי לסייע לקוראי 'הארץ' לגבש את דעתם בנוגע לטיבו של ה"טריבונל" שהוא עמד בראשו, ליחסו ליהודים ולישראל, ולכושר השיפוט שלו. מדוע אם כן בחר פולדש לחסוך מן הקוראים את ההקשר הזה?

פנינו לאנשי מערכת 'הארץ' והצגנו להם את העובדות החשובות שהושמטו מהכתבה. לצערנו, הם בחרו שלא לתקן את הכתוב.