בין ספטמבר 2000 לספטמבר 2011 (18.8.11) מצד אחד הוא משכתב את ההיסטורה. מצד שני הוא מתעלם מהמציאות הנוכחית. וכל זה על מנת להכין את הקרקע להאשמתה האוטומטית של ישראל בכל מה שעלול להשתבש בספטמבר הקרוב. עקביא אלדר מלמד אותנו פרק נוסף בפרשנות נטולת עובדות. Presspectiva | 18.08.11 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס מצד אחד הוא משכתב את ההיסטורה. מצד שני הוא מתעלם מהמציאות הנוכחית. וכל זה על מנת להכין את הקרקע להאשמתה האוטומטית של ישראל בכל מה שעלול להשתבש בספטמבר הקרוב. עקביא אלדר מלמד אותנו פרק נוסף בפרשנות נטולת עובדות. חודש ספטמבר המתקרב מסעיר את התקשורת אשר לא מפסיקה לדון בשאלה איפה נמצא את עצמנו ביום שאחרי הכרזת הפלסטינים על מדינה. ישנו לפחות עיתונאי אחד אשר מכין מראש את הקרקע להאשמת ישראל בכל מה שעלול להשתבש לאחר ה-20 בספטמבר. חבל שהוא מתבסס על פרשנות לקויה של אירועים מהעבר, כולל התעלמות מעובדות ונתונים. בטורו "העם יקבל סדק לאומי" ('הארץ', 15.8.11) משווה עקיבא אלדר בין מה שעתיד להתרחש כאן בעוד כחודש לבין מה שכבר התרחש כאן בקיץ של שנת 2000: כדאי לחזור 11 שנים לאחור, ליולי- ספטמבר 2000. כמו היום, ראש הממשלה אז, אהוד ברק, הטיל על יאסר ערפאת את מלוא האשמה לכישלון התהליך המדיני. […] כמו היום, גם אז סיפרו לנו שהנשיא הפלסטיני לא באמת מעוניין בפתרון של שתי המדינות. […] הם מאמינים שהעם יאכל את הלוקש. כמו אז. עקיבא אלדר רומז למעשה שיו"ר הרשות הפלסטינית דאז, יאסר ערפאת, דווקא היה מעוניין בפתרון שתי המדינות וכי לא הוא האשם בכישלון השיחות. על פי אלדר הטענה כי הנשיא הפלסטיני לא היה מעוניין בפתרון היה רק "לוקש" שבו האכילו את העם, והעם אכל אותו בתיאבון. מטרתו של אלדר ברורה. כמו שעבדו עליכם אז, הוא אומר לקוראיו, עובדים עליכם גם היום. אם היתה לאלדר יכולת להוכיח את טענתו, או אז באמת יכול היה להצביע על דפוס מטריד של ממשלת ישראל. הבעיה של אלדר היא שהוא שכח שעליו לגבות את טענותיו בעובדות, והעובדות, מה לעשות, מלמדות את ההיפך הגמור. כזכור, ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, הציע לפלסטינים הצעות מרחיקות לכת אשר חרגו מהקווים האדומים המוצהרים שלו ושל מדינת ישראל. הוא הביע נכונות לחלוקת ירושלים, כולל העברת הרובע המוסלמי והנוצרי לריבונות פלסטינית, לחילופי שטחים שכללו פירוק 63 התנחלויות, לפתרון חלק מבעיית הפליטים גם בשטח ישראל, ולנסיגה מחלקים בבקעת הירדן. שלמה בן-עמי, אשר נכח בקמפ דייויד והיה שותף מלא ופעיל במו"מ עם ערפאת ואנשיו, תיאר בפירוט רב בראיון ארוך ב'הארץ' ("היום שבו מת השלום", 14.9.01) את אשר התרחש בין הבקתות והשדות הפסטורליים. להלן מספר ציטוטים שלו מתוך הראיון: · בקמפ דיוויד הלכנו לחלוקה בפועל, אבל עם שאיפה להגיע להסכם שלא נראה כחלוקה. הבעיה הגדולה שם היתה שהפלשתינאים לא היו מוכנים לסייע לנו בכך. הם לא היו מוכנים לשום נוסחה מצילת פנים עבור הישראלים. לא בשאלת הר הבית, לא בשאלת הריבונות, לא בשום דבר. · הוא [קלינטון] אמר לו [לסעיב עריקאת] במפורש שאם יושב הראש [ערפאת] לא מקבל את ההצעה שייתן הצעה נגדית. הוא הבטיח שאם תהיה הצעה נגדית הוא עצמו יישאר והועידה תימשך. […] אחרי שעה עריקאת בא ואמר לא. נדמה לי שהביא גם דבר מה בכתב. נפרדתי מהנשיא וחזרתי אל אהוד. אמרתי לו שזהו זה. זה נגמר. · [ועידת] קמפ דיוויד נשברה על זה שהם סירבו להיכנס למשחק. סירבו להגיש הצעת נגד […] הדרישה מהפלשתינאים היתה אלמנטרית: שיציגו ולו פעם אחת הצעה נגדית משלהם. שלא יגידו כל הזמן, זה לא די טוב, ויחכו שנמשיך לוותר. · בכמה וכמה נקודות זמן הצענו להם ללכת להסדר חלקי, בלי ירושלים ובלי פליטים. גם בלילה האחרון האפשרות הזאת עלתה. הפלשתינאים סירבו. · בסופו של דבר קמפ דיוויד נכשלה מפני שערפאת סירב לתת הצעות משלו ומפני לא הצליח להקרין לנו שבאיזשהו מקום יש לתביעות שלו סוף. אנחנו היינו מוכנים ללכת רחוק מאוד. […] אבל הם לא עשו זאת. הם לא הסכימו לתת לנו מושג היכן תביעותיהם יסתיימו. ההרגשה היתה שהם כל הזמן מנסים לגרור אותנו לחור שחור של עוד ויתור ועוד ויתור מבלי שיהיה ברור כלל מהו קו הסיום. · הרי זה לב העניין. לעולם אין הצעת נגד פלשתינית. לא היתה מעולם ולא תהיה לעולם […] גם המתון ביותר מגיע לנקודה שבה הוא אומר לעצמו, רגע, לאנשים בצד השני אין נקודת סיום. עוד קוועטש ועוד קוועטש אבל אף פעם זה לא מספק אותם. זה לא נגמר. · המפגש הזה לא עבד. בדיעבד אני מבין שהוא לא יכול היה לעבוד. אני היום בדעה ששום מנהיג ישראלי רציונלי לא היה מצליח להגיע עם ערפאת להסדר במפגש כזה. · [ערפאת] בורח כל הזמן מההכרעה. אני לא מכיר בהיסטוריה התנהגות כה קשה של בריחה מהכרעה כמו זו של ערפאת. · גילינו שאין לו אסטרטגיה של סוף. אין לו יכולת להקרין לבני שיחו הישראלים שלתהליך הוויתורים שלהם יש איזשהו סוף. מה שמעורר את התחושה שהיעד שלו איננו סיום הסכסוך אלא המשך הסכסוך. האסטרטגיה שלו היא אסטרטגיה של עימות. · האמת שלו היא האמת של האתוס האיסלאמי ואתוס הפליטות ותחושת הקורבן. והאמת הזו לא מאפשרת לו לסיים את המשא ומתן איתנו אלא באותה נקודה שבה ישראל שוברת את מפרקתה. לכן, במובן המסוים הזה, ערפאת הוא לא פרטנר. · התברר שאוסלו היתה עבור ערפאת איזו הסוואת-ענק שמאחוריה הוא הפעיל ומפעיל לחץ מדיני וטרור במינונים שונים כדי לערער את עצם הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. · הוויתור של ערפאת מול ישראל באוסלו היה ויתור פורמלי. מוסרית ומושגית הוא לא מכיר בזכות קיומה. הוא לא מקבל את הרעיון של שתי מדינות לשני עמים. לכן אני מגיע למסקנה שהוא אולי יכול לעשות איתנו איזה הסדר חלקי וזמני – וגם זה בספק – אבל באופן עמוק הוא לא מקבל אותנו. לא הוא ולא התנועה הלאומית הפלשתינית מקבלים אותנו. לא רק אהוד ברק ושלמה בן-עמי, גם הנשיא האמריקאי ביל קלינטון האשים את ערפאת בכישלון הועידה בכך שלא הסכים להתפשר אפילו במעט, נוכח הוויתורים וההצעות הנדיבות של הצד הישראלי. האינתיפאדה תוכננה מראש? עוד לוקש של הישראלים אלדר לא הסתפק בכך אלא הוסיף טענה נוספת אותה השמיע לא פעם ולא פעמיים בעבר, על פיה האלימות שפרצה מספר שבועות לאחר כשלון הוועידה וזכתה לבסוף לכינוי "האינתיפאדה השניה", לא תוכננה מראש: כמו היום, אמרו לנו שהוא [ערפאת] תכנן מראש את פרץ האלימות. כמו אז, הם אומרים עכשיו שאין לנו פרטנר לשלום. הם מאמינים ש"העם" יאכל את הלוקש. כמו אז. כמו בעניין קמפ-דייויד, קשה להבין מדוע, למרות כל הנתונים והעדויות שנחשפו, אלדר עדיין מתקשה להתמודד עם העובדות וטוען שהאינתיפאדה לא תוכננה מראש. כפי שכבר כתבנו, אגב טענה דומה שהשמיע יואל מרקוס באותו עיתון, לא חסרות הוכחות לכך שאינתיפאדת אל-אקצא הייתה מתוכננת היטב ולא היוותה פרץ זעם ספונטני של המון מתוסכל. שר התקשורת הפלסטיני, עימאד אל-פלוג'י אמר בנאום מראשית 2001 במחנה הפליטים עין אל-חילווה שבלבנון כי: כל מי שחושב שהאינתיפאדה פרצה בגלל ביקורו של שרון המתועב במסגד אל-אקצא טועה, גם אם הביקור הזה היה הקש ששבר את גבם של הפלסטינים. האינתיפאדה הזו תוכננה מראש, מאז שובו של הנשיא ערפאת מהמו"מ בקמפ-דייויד, שם הפך את השולחן על הנשיא קלינטון. [ערפאת] נותר איתן ואתגר [את קלינטון]. הוא דחה את התנאים של אמריקה ועשה את זה בלב ארה"ב. גם הח"כ לשעבר יוסי ביילין, מי שנחשב לתומך נלהב של המשא ומתן עם אש"ף כתב באתר שלו: […] בניגוד לאינתיפאדה הראשונה, [האינתיפאדה השניה] לא הייתה ספונטנית. היא פרצה ביוזמת ה"תנזים" – המיליציה שהקים הפת"ח, מתוך מגמה להקדים את החמאס ולמנוע את השתלטותו על הרחוב הפלסטיני. […] ביקור שרון בהר הבית שימש עבור הארגון תירוץ מצוין בזמן הנכון, להגיב באינתיפאדה. בראיון עם מרואן ברגותי ב'ג'רוסלם טיימס' ב-8.6.01 אמר בין השאר: האינתיפאדה לא התחילה בגלל ביקורו של שרון באל-אקצא, למרות שזה היה הקש האחרון. האינתיפאדה התחילה מתוך הרצון לשים קץ לכיבוש ומכיוון שהפלסטינים לא קיבלו את תהליך השלום במתכונתו הקודמת. בספר שכתב מרוואן כנפאני, אחד מיועציו הבכירים של ערפאת, הוא כתבבין השאר: 'אבו-עמאר' חשב על האינתיפאדה ב-1997, עם עלייתו של נתניהו, שהחליט לחסל את תהליך השלום ושאמר על 'אבו-עמאר' שהוא מקים משמר לאומי, משמר כבוד, שולח שגרירים ושהוא בונה מדינה. מהי אלימות? למרות שאפילו יועציו של ערפאת אומרים אחרת, אלדר עדיין טוען כי האינתיפאדה לא תוכננה מראש. אך בזאת לא תמו טענותיו. בהמשך טורו הוא מנתח את ההנהגה הפלסטינית הנוכחית: נתניהו נאלץ להתמודד עם נשיא פלסטיני בחליפה ועניבה, וראש ממשלה פלסטיני שנוקט אפס סובלנות כלפי כל גילוי של אלימות. אלדר מבטא את התפיסה הגורסת כי הנהגת הרשות הפלסטינית הנוכחית היא "מתונה", תפיסה המקובלת על ידי חלקים נרחבים מכלי התקשורת, אשר מתפעלים לא רק מהחליפה של אבו מאזן אלא גם מלחייו החלקות של סלאם פיאד. אולם תפיסה זו, המאומצת בחום על ידי 'הארץ', מצמצמת את הביטוי "אלימות" לכדי הגדרה מאד מסוימת תוך התעלמות מוחלטת מביטויי אלימות אחרים ומגוונים שמבטאים הצמד פיאד/עבאס. לא מזמן התפרסם ואף אושר על ידי הרשות הפלסטינית כי האסירים הביטחוניים בישראל, כולל אלו שנאסרו באשמת רצח וביניהם רוצחי משפחת פוגל ששיספו את גרונותיהם של משפחה כמעט שלמה, מקבלים מדי חודש משכורת מהרשות הפלסטינית. הסיוע שנותנת הרשות לאסירים נרחב מאוד וכולל גם הכרה בתקופת המאסר כשנות עבודה לצורך הפנסיה, פטור בתשלומי ביטוח בריאות, ופטור מתשלום שכר הלימוד באוניברסיטאות. המשכורות ניתנות לכל האסירים הביטחוניים מכל ארגוני הטרור הפלשתינים, כולל חמאס, הג'יהאד האיסלאמי, החזית העממית והשלוחות המזוהות עם ארגון אל-קאעידה. כלומר, הרשות הפלסטינית מממנת ותומכת באסירים ביטחוניים וברוצחים, כן, גם כאלו שפעלו באלימות מחרידה כלפי קורבנותיהם. אפס סובלנות כלפי גילויי אלימות? רק לפני כחודש פורסם כי במחנה הקיץ של הרשות הפלסטינית נקראו קבוצות הילדים על שם מחבלים, כולל מי שפיקדה על טבח "אוטובוס הדמים" ב-1978, ומי שתכנן בין השאר את רצח 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. הקייטנה נערכה בחסות הרשות הפלסטינית, וראש הממשלה סלאם פיאד, אף ביקר בה (עם חליפה?) ומימן אותה. האדרת רוצחים אינה ביטוי של אלימות? להקה שקראה למאבק מזוין נגד ישראל בשיר ששודר בטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלסטינית ("החלפנו את הצמידים בנשק"; "לחץ על ההדק, אנו נפדה את ירושלים") נהפכה למוסד לאומי בעקבות הנחייתו של הנשיא מחמוד עבאס. הנשיא עבאס הודיע על כך במהלך סעודה שערך לכבוד הלהקה. קריאה ללחוץ על ההדק אינה ביטוי של אלימות? לסיכום, לקראת ספטמבר הקרוב, לקראת הלא נודע ולקראת חילופי האשמות שעוד יבואו, עקיבא אלדר כבר הכין את כתב האשמה שלו נגד ישראל. הוא מבצע שתי פעולות: א. הוא מנסה לשכתב את ההיסטוריה ב. הוא מנסה לנתח את המציאות הנוכחית דרך משקפיים סלקטיביות במיוחד, וכל זה על מנת לאשש את תפיסת עולמו. הצד השווה בין שתי הפעולות הללו הוא ששתיהן מתעלמות לחלוטין מהעובדות. מדובר בפרשנות לקויה וחלקית של אלדר אשר המציאות הגלויה לעיני כל לא באה אצלה לידי ביטוי. לקוראי 'הארץ' בארץ ובחו"ל מגיעה פרשנות יותר מקיפה ורצינית מזה.