גן הילדים שנקרא עיתונות

זהו סיפור על היסטריה, התלהמות ויציאה מכל פרופורציה. אתמול פורסם בגל"צ כי נציבות שירות המדינה בדקה תלונה אנונימית על פיה ראש לשכת נתניהו, נתן אשל, הטריד את אחת מעובדות הלשכה. מספר שעות לאחר מכן כבר יצאה הודעה כי הבדיקה העלתה שאין ראיות התומכות באותה תלונה אנונימית. עד שהעיתונים ירדו לדפוס אתמול בלילה, היה מספיק זמן לעשות סדר בפרשיה ולהעניק דיווח אחראי לקוראי העיתונים.

אבל למה לעשות סדר אם אפשר לעשות עוד יותר בלגן?

הכותרת בעמוד 4 ב'מעריב' מדווחת הבוקר:

נציבות המדינה בודקת אם נתן אשל הטריד עובדת

אך שימו לב למשפטים המופיעים בגוף הידיעה:

גורמים משפטיים אמרו אמש שלא נמצא אימות למידע, אלא ככל הנראה נמצאו אינדיקציות המפריכות אותו.

…מוסר המידע אף לא צירף תימוכין או ראיות כלשהן לטענות.

…בדיקת הנציבות עד כה העלתה שאין ביסוס ממשי למידע שמסר הגורם.

…לטענת משרד המשפטים, בשלב זה "לא נמצא ביסוס ממשי למידע ולא נפתחה חקירה".

אם זה המידע, מה פשר הכותרת של הידיעה? היא צריכה להיות "נציבות המדינה בדקה [בלשון עבר] אם נתן אשל הטריד עובדת. לא נמצאו ראיות".

מכאן נעבור ל'הארץ'. בעמוד הראשי של העיתון לצד הכותרת הראשית נכתב:

נבדק חשד שראש לשכת נתניהו, נתן אשל, הטריד עובדת

לפחות כאן הניסוח הוא בלשון עבר, אולם שימו לב גם כאן לתוכן הידיעה:

ממשרד המשפטים נמסר אתמול כי "בשלב זה לא נמצא ביסוס ממשי ולא תפתחה חקירה".

…נודע כי הבדיקה – שבה תושאלו בחשאי עובדים שונים במשרד ראש הממשלה בעלי קירבה לאשל ולעובדת – לא אוששה את המידע, ובחלקו אף התגלו סתירות.

…אחת ההערכות בלשכת ראש הממשלה היא שהפרשה התפוצצה כחלק ממאבקי כוח במקום.

כאמור, יש דיסוננס מוחלט בין תוכן הידיעות לבין הכותרות שניתנו להן והנפח שהן קיבלו בין דפי העיתון. העובדה כי נכון לעכשיו אין חקירה, אין חשד ואין סיפור רק גורמת לטיפול של 'ידיעות אחרונות' בלא-סיפור הזה להיראות מכוער במיוחד. שימו לב למה שתופס שליש מהעמוד הראשי של העיתון של המדינה:

למרות שכאמור, אין חשד, אין חקירה ואין כלום, 'ידיעות' מרשה לעצמו להדפיס את המילים "הסתבכות מביכה", "מהומה בלשכה", והחמור ביותר – "מטריד". גם אם מדובר במשחק מילים של עורך שנון, זוהי כותרת חמורה לטור של סימה קדמון. כל אדם שקורא את המילה "מטריד" מקבל מיד קונוטציה להטרדה מינית. מי שמרפרף רק על כותרות העיתון (רוב האוכלוסייה) עלול אכן לקבל את הרושם שמישהו מואשם או חשוד בהטרדה מינית בלשכת ראש הממשלה, ולא היא.

היציאה מכל פרופורציה ממשיכה בתוך העיתון כאשר הוא מקדיש שני עמודים שלמים ללא-סיפור הזה ומנסה בכל הכוח להפוך אותו למשהו שלפחות בינתיים הוא לא. אך כיצד מתמודד העיתון עם העובדה כי נציבות המדינה העלתה בבדיקתה כי אין ראיות ואין עילה להמשך חקירה? על ידי התקפתה על ידי "גורמים" עלומי שם "המכירים את הפרשה":

אלא שגורמים המכירים את הפרשה העלו טענות קשות נגד התנהלות משרד היועץ לממשלה ונציבות שירות המדינה. לדבריהם, במשרד היועץ ובנציבות מיהרו לקבוע שאין בסיס לטענות נגד אשל, אף שטרם שוחחו עם העובדת עצמה וגבו את גרסתה לטענות. "הרי מדובר בלשכה החזקה ביותר במדינה. הכלל הראשון הוא להגיע אל האישה מיד לאחר שהגיעה התלונה, לפני שמישהו ינסה להטות את עדותה או לסכן את פרנסתה". למעשה, לו רצו בכך, יכלו היועץ והנציבות לאתר את ר' בקלות: היא ממשיכה להגיע לעבודה כרגיל ומדי יום.

נניח לעובדה שאם הציטוט אכן אמיתי מדובר מן הסתם באותם אנשים שעמדו מאחורי התלונה, אבל שימו לב שהמשפט האחרון אינו בגרשיים, כלומר זה כבר לא ציטוט אלא ביקורת של כותבי הידיעה על היועץ והנציבות. ואנחנו בתמימותנו חשבנו שתפקיד הכתב הוא לדווח.

המתקפה של 'ידיעות' כוללת טור של שמעון שיפר ("קן הקוקיה"), פרופיל על ר' (המבוסס על דברי חברתה), וכאמור, טורה של סימה קדמון ("מטריד") בו חשוב לה להדגיש שמדובר ב"איש חובש כיפה" ו"אחת מעובדות הלשכה, הצעירה ממנו בשנים רבות", כאילו שיש רלוונטיות לסטאטוס הדתי שלו או לגילה של העובדת. אם הוא היה חילוני והיא היתה מבוגרת זה היה מוריד מחומרת ה"הטרדה" לכאורה?

נכון לעכשיו, בהתבסס על המידע המצוי בידי כולם, אין ראיות התומכות בהתנהגות קלוקלת של נתן אשל. זה לא אומר שלא היה צריך לפרסם את הדברים, בודאי שיש לכך ערך עיתונאי. אולם לכל עורכי העיתונים היה מספיק זמן להוריד את הלהבות ולשקף את הפרשה על פי גודלה האמיתי, שלא לדבר על הדגשת השורה התחתונה (אין ראיות ואין חקירה) כפי שמקובל בכל דיווח עיתונאי, במקום להדגיש דווקא את ההתחלה הסנסציונית שלה.

אין לדעת מה יוליד יום. ייתכן כי הפרשה תסתעף ותסתבך, אך הדבר טרם קרה, והעיתונים דיווחו היום על הפרשה כאילו האיש כבר הואשם. דיווח היסטרי המוציא את הסיפור מכל פרופורציה מזכיר יותר מדי מקרים מהעבר של אישי ציבור שנבעטו ונחבטו על ידי התקשורת, אלא כדי לגלות בסוף שלא היו דברים מעולם.