דברים שלא תקראו ב'ידיעות אחרונות' על דו"ח 'בצלם'

בכתבה שפורסמה בשבוע שעבר ב'ידיעות אחרונות' ("מלחמת הריסות", 14.2.2017) שנסמכה על דו"ח ארגון 'בצלם', נכתב ששנת 2016 היתה שנת שיא בהריסות בתים פלסטיניים בידי ישראל. "לא משנה אם אתם ימנים שחושבים שצריך להקשיח את היד עוד יותר או שמאלנים שחושבים שמדובר בפשע הומניטרי, זאת המציאות וצריך להסתכל לה בעיניים", נקבע בכותרת המשנה.

בכתבה יוצא העיתונאי אליאור לוי לשטח ומזכיר שלושה מקומות בהם התרחשה הריסת בתים פלסטיניים. כך מוזכר ראס אל אחמר, שטח שלגביו הראה אביחי שורשן, פעיל ארגון 'האמת שלי', באמצעות תצלומי אוויר שההתיישבות במקום נעשתה לאחר שהוכרז עליו כשטח אש. עוד מזכיר לוי שטח בו יושב מחמוד עוואד איוב, שנמצא כעת בהליכים משפטיים.

אולם הסיפור העיקרי המובא בפתח הכתבה הוא סיפורו של עין כרזליה, שטח שנמצא מזרחית לכפר ג'יפטליק בבקעת הירדן, ובו נתמקד.

לוי מראיין את תושב המקום, זוהיר בני-מניה:

"הם הגיעו בשעות הבוקר ואמרו לי שמדובר בשטח אש של צה"ל ושאנחנו לא יכולים לגור כאן", אמר בני מניה, "אבל אנחנו נמצאים כאן כבר 35 שנים, רועי צאן פשוטים. אין כאן מתנחלים, אין כאן גידולים חקלאיים, אין כאן כלום", הוא אומר ומצביע על הטרשים והגבעות הקירחות. "אני לא מבין מה רוצים מאיתנו ולמי אנחנו מפריעים".

ולוי ממשיך:

השטחים עליהם יושבות הקהילות מוכרזים כשטחי אש מתחת לרגליהן, ומסורות קניין שבטיות לא עומדות במבחן הקניין המשפטי. "בעבר, לא היו שטחים של אנשים פרטיים אלא של חמולות, ולכל חמולה היה שטח משלה שהיה מוכר ומקובל על כולם", אומר בני מניה. "כיום אין לי מסמך שיכול להעיד שהשטח הזה שייך לי ולכן אני גם לא יכול לגשת לבית המשפט".

מה לא מוזכר בכתבה של לוי?

שטח האש המדובר, 904, לא הוכרז ככזה "תחת רגליה" של משפחת בני מניה, אלא שנים לפני שהגיע למקום. מדובר על 1999 לכל הפחות (ולטענת המדינה עוד בשנת 1972). צו שטח אש אוסר על כניסה ושהייה במקום, בחריג אחד – הצו לא חל על מי שהתגורר במקום בעת הוצאת הצו. כפי שנראה להלן, לא זה המצב כאן.

זוהיר בני-מניה "לא מבין מה רוצים"? בפועל עין כרזיליה הוא מאחז לא חוקי בשטח אש, שפעולות אכיפה ופינוי בוצעו בו  לפחות 11 פעמים (לפחות 7 פעמים עד 2010, לפחות פעמיים ב-2014 ולפחות פעמיים ב-2015).

זוהיר בני-מניה "לא יכול לגשת לבית המשפט"? לפני כמה שנים, הוא, ועמו שני אחיו, נגשו גם נגשו. הם פנו לבית המשפט העליון והגישו חוות דעת של דרור אטקס, פעיל ה"עוסק במעקב ובמחקר בתחום ההתנחלויות והאדמות בגדה המערבית". מטרת חוות הדעת היתה להוכיח שבעת מתן הצו הם התגוררו בשטח ולפיכך לא צריך לפנותם.

בשנת 2013 ניתן פסק הדין. נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור (שהיתה אז המשנה לנשיא) התקשתה, בלשון המעטה, להשתכנע מחוות הדעת של אטקס. כך היא כתבה:

העותרים טוענים כי הם ואבותיהם לפניהם התגוררו בשטח. ואולם, רעיית הצאן כשלעצמה, להבדיל משהיה בשטח במאהלים ובפחונים, איננה בגדר מגורים. בין כך ובין כך לדעתי אין בחומר שהוצג בסיס לקביעה שהעותרים התגוררו בשטח דרך קבע (ואף לא לכך שהם רעו את צאנם בו דרך קבע)

…אפילו אצא מן ההנחה, ואין זו הנחתי, כי צילומים אלה או אחרים מצביעים על שבילי רועים או על פעילות אחרת המצביעה על רעיית צאן, כטענת מר אטקס, אין בכך, כאמור, כדי להוכיח דבר וחצי דבר לגבי מגורים של העותרים. אף אם אכן היתה רעיית צאן כשלעצמה, אין כל דרך לדעת כי העותרים היו מי שרעו שם את צאנם. לא פחות חשוב מכך: רעיית צאן כשלעצמה אינה שקולה למגורים.

… נוכח עיתוי ואופן העלאת הטענה לראשונה במסגרת העתירה ונוכח דלות הראיות לא אוכל לקבוע כי העותרים הוכיחו את התנאי המחריג – היותם תושבים שהתגוררו בשטח.

נאור ושני השופטים הנוספים דחו את העתירה פה אחד, ומאז מתקיימות במקום פעולות פינוי ואכיפה.

נראה לכם מידע רלוונטי לכתבה? מסתבר שלא לדעת 'ידיעות אחרונות' ואליאור לוי.

כפי שכתב לוי עצמו, הויכוח הפוליטי כבודו במקומו מונח. אך השמטת ההליך המשפטי הברור שהתקיים בעניין עין כרזיליה, כמו גם שכחתו של מאבק בן למעלה מעשור על השטח – הן עיוות של המציאות, אותה מציאות שמפצירים בנו ב'ידיעות אחרונות' להסתכל לה בעיניים.

אליאור לוי בחר שלא להגיב.