האם החברה הישראלית "בתהליך התבהמות"?

העיתונאי ארי שביט מאמין שהחברה הישראלית מידרדרת מבחינה מוסרית. לביסוס טענתו, משווה שביט במאמרו ב'הארץ' ('מה קרה לנו?', 31.3.2016) בין תגובת הציבור אחרי פרשת קו 300 בשנות ה-80, לתגובת הציבור לאחר ירי המחבל על ידי החייל בשבוע שעבר.

(כזכור, בפרשת קו 300 נתפסו שני נערים פלסטיניים שחטפו אוטובוס 'אגד'. תמונה שפורסמה בעיתון לאחר השתלטות הצבא על האוטובוס ותיעדה את אחד החוטפים כאשר הוא אזוק בעודו בחיים, הבהירה שהשניים חוסלו לאחר שנוטרלו).

כך שביט:

הפעם (בניגוד לפרשת קו 300, ט"ר), היתה הסערה שונה מאוד. למען האמת, היפוך התפקידים היה מוחלט. הממסד הביטחוני ניסה לשמר את צלמה של מדינת ישראל, ואילו הלחץ הציבורי־התקשורתי המתלהם צידד בברוטליות… בקול רם ומחריש אוזניים נשאו ההמונים על כפיים את ההתבהמות… ההבדלים הקוטביים בין התגובות עליהן (פרשת קו 300 ופרשת החייל שירה במחבל, ט"ר), מטילים אלומת אור חושפנית ואכזרית על תהליך השינוי העובר עלינו בעשורים האחרונים. מה קורה לנו. היכן עמדנו ולאן הגענו. מה היינו ולמה אנחנו נהפכים. אנה אנו באים".

האומנם "הבדלים קוטביים" בין תגובת הציבור לחשיפת חיסול המחבלים בקו 300, לבין תגובתו לחשיפת חיסול המחבל המנוטרל מחברון?

לא לדעת עיתונאי חדשות 10, רביב דרוקר, שהזכיר השבוע (בתוכנית 'חמש עם רפי רשף', בהגשת אור הלר)  שתגובות הציבור לאחר פרשת קו 300, היו דומות לתגובותיו לאחר הירי בחברון.

מי מהם צודק?

הארכיון מצדד, חד משמעית, בדרוקר. מסקר "ידיעות אחרונות" שהתפרסם בתאריך 30.5.1986, שנתיים לאחר האירוע, עולה שרוב הציבור (61%) התנגד לחקירת ראש השב"כ באשר לנסיבות חיסול המחבלים. רוב הציבור (70%) אף סבר שמי שצריך לקבוע בעניינים מעין אלו היא הממשלה ולא היועץ המשפטי, ורוב גדול (74%) קבע, כי כאשר קיים ניגוד בין השיקול הביטחוני לבין ההקפדה על קיום החוק, השיקול הביטחוני גובר.

סקר נוסף שנערך ב-11.7.1986 ופורסם בעיתון, מעלה  שאומנם חלה ירידה באחוז המתנגדים לחקירה, אך הרוב (57%) עדיין נגדה.

זה לא נגמר בזה. עם הסתעפות הפרשה, החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופ' יצחק זמיר,  להעמיד לדין משמעתי את תת אלוף יצחק מרדכי על עבירה של ביצוע חבלה חמורה.

בספרו "טלטלה בשב"כ" הרחיב  על כך המחבר, יחיאל גוטמן (עמ' 30-31):

לכאורה ניתן היה להעמיד את תא"ל יצחק מרדכי לדין גם בפני בית צבאי – טריבונל שיפוטי שסמכויות הענישה שלו רבות וגדולות מאלו של שופט דן יחיד בדין משמעתי, ואולם הפרופ' זמיר היה ער לרחשי לבו של הציבור ונראה כי הפשרה נמצאה בהחלטה על הליך שיפוטי מתון יותר באמצעות בית דין משמעתי.

נוסף על העמדתו של תא"ל יצחק מרדכי לדין משמעתי הורה הפרופ' זמיר כי צעד דומה יינקט גם כלפי חמישה אנשי שב"כ ושלושה שוטרים. התגובות בקרב הציבור על החלטותיו של הפרופ' זמיר היו סוערות וקשות. רבים גינו את ההחלטה להעמיד לדין את תא"ל יצחק מרדכי ואת האחרים. אפילו הרב הראשי, הראשון לציון מרדכי אליהו, קבע בצעד יוצא דופן כי תת אלוף מרדכי הוא צדיק שעשה תשועה לעם ישראל. "מי שעושה למען הצלת ותשועת ישראל, אסור שתיפול שערה משערות ראשו".

מימין ומשמאל צצו ופרחו ועדי פעולה שהחתימו אזרחים על עצומות בזכותו של תא"ל מרדכי וגינו את יפי-הנפש של היועץ המשפטי לממשלה שהעז להעמיד גיבור לדין על שהיכה מחבלים שבאו לרצוח אזרחים חפים מפשע. קציני צנחנים (מיל') רבים ומפורסמים ובראשם גיבור ישראל מאיר הר-ציון, השמיעו את קולם ברמה והתייצבו בעוז לימינו של תא"ל יצחק מרדכי להבטיח ששערה משערות ראשו לא תיפול ארצה. גם המערכת הפוליטית געשה. השר יוסק'ה שפירא, חבר המפד"ל, שחרר את חרצובות לשונו וקרא לחבריו בממשלה לפטר את הפרופ' זמיר בשל החלטתו, תוך שהוא קובע כי היועץ המשפטי "הכפיש את דמותה של הממשלה בעיני הציבור". חברי ממשלה אחרים ביטאו בשיחות פרטיות ביקורת חריפה ובלתי מחמיאה על החלטתו של הפרופ' זמיר. רק השרים משה שחל ואמנון רובינשטיין תמכו פומבית בהחלטת זמיר והתייצבו לימינו. שתיקתו של שר המשפטים, משה ניסים, היתה רועמת.

התחושה הכללית בקרב ראשי הציבור, כמו אצל העומדים בראשי אימפריות התקשורת היתה כי יש לסיים את הפרשה בדחיפות ולהורידה מעל סדר היום הלאומי.

(ההדגשות לא במקור)

תגובת ארי שביט תתפרסם כאן לכשתתקבל