'הארץ': המנטליות הישראלית מונעת מהשלום בין ישראל ללבנון לפרוח

על דפי 'הארץ', פרופסור יגיל לוי מטיל ספק בכך שהמערכה בלבנון תתרום לביטחון ישראל. רק חתימת הסכם מדיני מול לבנון, הוא כותב, יכולה להביא לשקט ויציבות בגבולנו הצפוני.

למעשה, כותב לוי, בפני מדינת ישראל עומדות כרגע שלוש אפשרויות פעולה. הראשונה היא אכיפת הסכם הפסקת האש ותגובה חריפה של צה"ל לכל ניסיון של חיזבאללה להתעצם ולהפר את הפסקת האש. דרך פעולה זו עתידה להוביל לבסוף להסלמה מחודשת בצפון.

הדרך השנייה, לפי לוי,

בהדרגה יתהווה מחדש משטר של הרתעה הדדית. זה המשטר שהתפתח מאז נסיגת ישראל ב–2000 ומאז איפשר את פריחת הצפון. המשטר הזה נשמר בעיקרו בידי חיזבאללה למרות הכנותיו לתקיפה ושרד למרות הטעות של חיזבאללה בקיץ 2006 כשחטף חיילים ישראלים. טעות זו הציתה את מלחמת לבנון השנייה; התרחשות שלא הייתה מתממשת לו הייתה ממשלה אחראית יותר.

כלומר, כך יגיל לוי מתאר את התקופה 2000- 2006 בגבול הצפון: תקופה של שקט ושלווה, עד שארגון חיזבאללה עשה "טעות", שובב שכמותו, וחטף חיילי צה"ל.

מכיוון שממשלת ישראל לא הייתה אחראית מספיק, היא הגיבה בפראות, וכך פרצה מלחמת לבנון השנייה.

מדובר כמובן בתיאור חסר שחר.

אכן, תקופה זו הייתה שקטה יותר מהשנים שקדמו לה, אך היא הייתה עמוסה בהפרות השקט מצד חיזבאללה. עובדה זו נעלמה מהזיכרון הקולקטיבי מסיבה פשוטה – באותו זמן השתוללה האינתיפאדה השנייה בשאר חלקי הארץ.

אך מפרופסורים לענייני צבא מצופה לדעת יותר טוב, או לפחות לבדוק את עצמם לפני שהם מפרסמים את הגיגיהם בעיתון.

האמת היא שזמן קצר לאחר נסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000, באוקטובר, חיזבאללה הרג וחטף שלושה חיילים בהר דוב, כמו גם את האזרח אלחנן טננבוים.

מאז הקפיד הארגון להצית את הגבול מדי כמה חודשים בירי על כוחות צה"ל או אזרחים ישראלים, ובניסיונות חדירה וחטיפה. בסך הכול נהרגו בתקופה זו 15 חיילים ושישה אזרחים ישראלים, ועשרות נוספים נפצעו.

במשך כל אותה תקופה ישראל הקפידה להכיל את התוקפנות מהצד הלבנוני של הגבול, ולהגיב עליה באופן רפה, אם בכלל, על מנת שלא להביא להסלמה.

מתקפת חיזבאללה ב-12 ביולי 2006, שלא הייתה "טעות" אלא תוכננה בקפידה, ובמהלכה נהרגו ונחטפו שני חיילי צה"ל ונהרגו שמונה חיילים נוספים, הייתה הקש האחרון שאילץ את ישראל לזנוח את מדיניות ההבלגה הכושלת ולהגיב.

בהמשך מתאר יגיל לוי את האפשרות השלישית:

ישראל תפעל ליישב את המחלוקות שלה עם לבנון, ואולי אף במסגרת הסדר אזורי רחב, ובכך תואץ השתלבות חיזבאללה בסדר הלבנוני הריבוני החדש. התנהלות כזאת סותרת את המנטליות הישראלית שלאחר 7 באוקטובר, ובעצם גם את זו שקדמה לה.

כלומר מה שיפריע לחזון אחרית הימים להתגשם הוא "המנטליות הישראלית". בלעדיה חיזבאללה היה מקבל את קיום ישראל ומניח את נשקו.

מעבר לספקולציה חסרת הבסיס, מן הראוי לציין שלוי אינו כותב דבר על המנטליות של חיזבאללה, כאילו אין בה שום דבר שימנע מהשלום לפרוץ ולפרוח.

לכן יש להזכיר: חיזבאללה הוא ארגון טרור שהוקם על ידי איראן כחלק מייצוא המהפכה האסלאמית-שיעית ברחבי המזרח התיכון והעולם.

המצע האידאולוגי של חיזבאללה, שפורסם ב-1985, מציג שלוש מטרות מרכזיות: מאבק בישראל עד לשחרור ירושלים וחיסולה הסופי; דחיקת ארה"ב מהמזרח התיכון; והקמת רפובליקה אסלאמית בלבנון. ב-2009 פרסם הארגון מניפסט עדכני, שלא נסוג מהיחס לישראל, ומבהיר:

ישראל מייצגת איום נצחי ללבנון… תפקיד ההתנגדות הוא צורך לאומי כל עוד האיומים מצד ישראל ושאיפותיה של ישראל להחזיק באדמותינו ובמים שלנו יימשכו.

ובנוסף:

סירוב מוחלט לעצם העיקרון של הבחירה בין פשרה עם הישות הציונית המבוססת על הכרה בלגיטימיות ובקיום של ישות זו, לוויתור על השטחים שזו גזלה מפלסטין הערבית והאסלאמית.

כל אלו כלל אינם מציבים מכשול בפני הארגון השיעי להשתלב בהסדר של שלום. מה שמפריע, לפי יגיל לוי, הוא "המנטליות הישראלית".