'הארץ': ישראל מבצעת בעזה ג'נוסייד ה"הוכחות": עדויות פלסטינים שלא ניתן לאמת, התבטאויות ישראלים ברשתות החברתיות, וסילוף נתוני הנפגעים והדין הבינלאומי. הלהיטות להאשים את ישראל מלבינה הכל חנן עמיאור | 05.02.25 | בתמונה ג'נוסייד אמיתי. תא הגזים במחנה מיידנק (צילום: ויקיפדיה) שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס לפני כשלושה שבועות, ב 13.1.2025, פרסמו דניאל בלטמן ועמוס גולדברג ב'הארץ' מאמר המאשים את ישראל בביצוע מכוון של רצח עם בעזה. ובמילות המחברים: בחינה קפדנית והשוואתית של האירועים בשנה האחרונה, מובילה למסקנה הכואבת שישראל אכן מבצעת בעזה ג'נוסייד הבה נבדוק את הבחינה הקפדנית: הבסיס המרכזי לטענה הוא זה: על פי איסוף הנתונים הקפדני והמרשים של ד"ר לי מרדכי ("הארץ", 5.12.24) ניתן להעריך שבין 60% ל–80% מהנפגעים בעזה הם בלתי מעורבים נתחיל בכך ששני המחברים שוכחים לתת גילוי נאות לפיו שניהם מצוטטים ב"מחקר" של מרדכי. כלומר, לפנינו כדרור מעגלי של אותו תוכן בתחנות שונות, במטרה לשוות לו נפח מלאכותי. מדובר במתודה מקובלת ב'הארץ' – אתה תצטט אותי, אני אצטט אותך מצטט אותי בלי לגלות שאתה בעצם מצטט אותי, וכך נשמש מגבר קול מלאכותי איש לרעהו. ומכאן למהות הטענה: ה"מחקר" של לי מרדכי, על פי עדות עצמו, מבוסס על "סיפורים" ו"עדויות" של פלסטינים המתארים את הדברים הבאים: ירי באזרחים המניפים דגלים לבנים, התעללות בבני אדם, בשבויים ובגופות, הפגנות שמחה והתלהבות סביב פגיעה והרס של בתים, של מבנים ומוסדות שונים, של אתרים קדושים, וכן ביזה וגניבה של רכוש פרטי, כמו גם ירי אקראי, ירי בבעלי חיים מקומיים, הרס של רכוש פרטי, שריפת ספרים בספרייה, השחתה של סמלים פלסטיניים ומוסלמיים (כולל שריפת ספרי קוראן, והפיכת מסגדים למתחמי אוכל) כבודם של ה"סיפורים" וה"עדויות" במקומם מונח, אבל לנו יש נתונים, ולפיהם ההיפך הגמור הוא הנכון. ישראל קובעת שיא עולמי מעורר התפעלות של מיעוט פגיעה בבלי מעורבים במסגרת לחימה אורבנית. לא לחינם בורחים בלטמן, גולדברג ו'הארץ' אל עדויות פלסטינים על אירועים ספורדיים, שמרדכי עצמו מודה ש"לא ניתן לאמת כל אחד ואחד מהם", וכן ש"אני לא חושב שצריך לקבל את הכל כעובדות". גם הישענותם על דיווחי משרד הבריאות של חמאס, אותם הם מגדיר המחקר בו השתתפו ועליו הם מתבססים ככאלה ה"נחשבים אמינים למדי", מגוחכת. מחקרים מצביעים על כך שנתוני חמאס חסרי היגיון ואינם אמיתיים. הישענות עליהם מסגירה חולשה ראייתית קשה בדרך אל הפללת ישראל בפשע הנורא מכל. את כל המעקפים והסלאלומים האלה, עושים בלטמן גולדברג ועורכי 'הארץ', כדי לברוח מההגדרה הברורה והרשמית והחדה והברורה לג'נוסייד, כפי שהיא מופיעה באמנת הג'נוסייד של האו"ם מ-1948, שכן היא סותרת לחלוטין את טענתם. וזו ההגדרה: פעולות המבוצעות בכוונה לחסל, במלואה או בחלקה, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית הכל כבר נכתב ונטחן לעייפה, אבל נזכיר שוב: ישראל, במדיניותה הרשמית, פועלת בדיוק ההיפך מההגדרה. היא מבצעת פעולות הנוגדות את האינטרס המלחמתי שלה, מתוך מטרה ברורה להגן על הפלסטינים, לא לחסל אותם. לשם כך היא מניידת אותם בבטחה אל מחוץ לאזורי הלחימה לבל ייפגעו על אף שאינה חייבת לעשות זאת, שכן במצב של פעולה מלחמתית מתוך אוכלוסייה אזרחית במכוון, מטיל החוק הבינלאומי את אשמת היפגעות האזרחים על הצד שעשה בהם שימוש כמגן אנושי, כלומר חמאס, ולא הצד שלחם בתנאים בלתי אפשריים אלה, כלומר ישראל. ובלשונו של סעיף 28 של אמנת ז'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה: מציאותו של מוגן לא תשמש עילה לחיסון נקודות או שטחים מסוימים בפני פעולות צבאיות ישראל נוקטת בפעולה צבאית נוספת, שבמובהק נועדה להגן על הפלסטינים בעזה ולא להשמידם, והיא כמובן הכנסת הסיוע ההומניטרי, שגם אותו אינה חייבת להכניס לפי החוק הבינלאומי. לפי תקנות האג, אמנת ז'נבה הרביעית והפרוטוקול הראשון לאמנת ז'נבה הרביעית, הצד הצר על הצד שכנגד במלחמה, לא מחויב להכניס לאזרחי האויב מזון, אם המזון משמש גם את הצד הלוחם. ובכל זאת, על אף שחמאס לא רק משתמש בסיוע ההומניטרי שישראל מאפשרת להכניס, אלא גם משתלט עליו וגונב אותו מאזרחיו, ממשיכה ישראל להכניס את המשאיות, כי היא רוצה להגן על האזרחים ולא להשמידם. בדיוק הפוך מטענת הארץ ומחברי המאמר. כדי לבסס את טענת השקר שלהם, נתלים בלטמן וגולדברג בשתיים: פעולה וכוונה. שתיהן מחוררות וחסרות ערך מינימלי. פעולה: באותיות הקטנות מציינים בלטמן וגולדברג שמדיניות צה"ל בעזה, שכאמור נשענת על "סיפורים", "עדויות" ונתוני חמאס "שנחשבים אמינים למדי", "דה־פקטו מתירה ביצוע ג'נוסייד". כלומר ג'נוסייד בעצם אין, אבל המדיניות דה פקטו מתירה אותו. וכך דילגנו ממה שהם רואים כהכנה לפעולה, לפעולה של ממש, שעליה שוב מושענת העלילה. נושא הכוונה מגוחך אפילו יותר: כאן משעינים המחברים את טענתם לקיומה של כוונה על אמירות בעלמא ברשתות החברתיות, לפיהן "אין חפים מפשע בעזה", צריך "לשטח את עזה", או "להשמיד את עמלק", וכן על אמירת שר זוטר בממשלה, לפיה אחת הדרכים לסיים את המלחמה יכולה להיות הפלת פצצת אטום על עזה. יצוין שמדובר באמירה שהשר הבהיר שכוונתה היתה מטאפורית בלבד, ובכל זאת היא גררה נזיפה פומבית חמורה כלפיו מרה"מ והרחקתו מישיבות הממשלה. כלומר אם יש כאן איזושהי ראיה, הרי היא הפוכה לטענת המחברים. זאת רמת הטיעון. עדויות פלסטינים שלא ניתן לאמת על ירי בכל מי שחוצה את קו כוחותינו בציר נצרים, הם הופכים לראיות ניצחות ל"שרירותיות והפקרות", שבתורן הופכות להוכחה ל"כוונה ג'נוסיידית". נסכם: 'הארץ' להוט להאשים שוב ושוב את ישראל בפשע המלחמה החמור מכל – רצח העם. כדי לעשות זאת, הוא הופך אוסף סיפורים ועדויות שהוא עצמו מודה שאינם ניתנים לאימות, לתשתית עובדתית המקימה אשמת ג'נוסייד. מסלף בבוטות, הן את הדין הבינלאומי והן את ההגדרה הרשמית לג'נוסייד, שכן שניהם סותרים את טענתו ולא תומכים בה, ונתלה בהבלים חסרי תוקף, כגון התבטאויות בוטות של ישראלים ברשת ביחס לפלסטינים, כדי להוכיח "כוונה" לג'נוסייד. ולמען מה כל הפגנת הרמה הנמוכה הזו? לשם השבעת הרעב הבלתי נדלה של 'הארץ' להאשים את ישראל בכל אשמה אפשרית, מופרכת ככל שתהיה.