'הארץ' מפיץ אנטישמיות ומעוות את ההיסטוריה. מה חדש?

תמיד אפשר לסמוך על איש 'הארץ', עודה בשאראת, שיציג עמדה אנטי-ישראלית עקבית מנותקת מכל קשר לעובדות המציאות, ונטולת שכל ישר.

בשאראת נאמן לכלל זה גם בטורו האחרון, העוסק בהפניית העורף לכאורה של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ – שבאה לידי ביטוי במגעים הישירים עם חמאס, ובמשאים ומתנים שממשלו מקיים עם איראן וסעודיה. תחת הכותרת "מלחמת העצמאות האמריקאית השנייה", כותב באשאראת:

סוף סוף אמריקה מתעוררת, ומתחילה להתנהל כמדינה עצמאית ולא כרפובליקת בננות… איך מעזה מדינת חסות זו להשמיע קול שונה בענייני המזרח התיכון… אחרי 250 שנים ממלחמת השחרור הראשונה, אמריקה משלימה כעת את עצמאותה.

ארצות הברית כ"רפובליקת בננות"? "מדינת חסות" שצריכה לנהל "מלחמת עצמאות" בכדי להשתחרר מהשליטה הישראלית?

הקוראים שיחושו אי-נוחות למקרא הביטויים יחושו זאת בצדק, מכיוון שבשאראת מפיץ סטריאוטיפ אנטישמי מובהק, חד וחלק. הוא אינו טוען שלישראל יש השפעה מסוימת על המדיניות האמריקנית (כפי שמדינות שונות משפיעות לעתים זו על זו) , או שאמריקה נוקטת במדיניות פרו-ישראלית שלא בטובתה. הוא מלבה את העלילה על היהודים (או במקרה שלנו, המדינה היהודית) ששולטים ללא עוררין בממשלות של מדינות העולם, או כפי שמנוסח  בהגדרת העבודה של האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA), ההדגשה שלנו:

הטחת האשמות היוצרות דה-הומניזציה, דמוניזציה, או טענות סטריאוטיפיות אודות יהודים או כוחם של יהודים כקולקטיב – כגון, ובמיוחד אך לא באופן בלעדי, המיתוס אודות קונספירציה יהודית עולמית או יהודים השולטים בתקשורת, בכלכלה, בממשלה או במוסדות חברתיים אחרים.

לאחר שהפיץ אנטישמיות מעל דפי 'הארץ', פונה בשאראת להיתממות ושכתוב ההיסטוריה. כך הוא מסביר את "המרד האמריקאי" נגד ישראל: האמריקנים, כמו שאר העולם, פשוט "התחרפנו" מ"המדיניות הלוליינית של ישראל":

מסכמים בנושא מסוים, וישראל, למחרת, מעלה עוד תנאים; כל המדינות הערביות שכרתו הסכם שלום לא התבקשו לחתום על הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית", רק הפלסטינים נדרשו לחתום, כשלמעשה ההגדרה הזו מקבעת את מעמד האזרחים הערבים במשבצת סוג ב'.

באמת מעניין מדוע ישראל דורשת מהפלסטינים הכרה בה כמדינה יהודית, אך לא דרשה זאת ממדינות אחרות שחתמו עימה על הסכמי שלום, כגון מצרים, ירדן ואיחוד האמירויות? האם בשאראת באמת אינו מודע לכך שבניגוד למדינות הללו, הפלסטינים מטפחים את האתוס של "זכות השיבה", קרי הצפת ישראל בהמוני צאצאי פליטים ערבים שיהפכו אותה למדינה ערבית? ושדווקא התביעה ל"זכות השיבה", וחוסר הנכונות הפלסטינית להתפשר עליה, היא זו שעמדה בבסיס הסרבנות הפלסטינית נוכח הצעות השלום של ישראל – ובבסיס כל המשאים ומתנים שהתקיימו מאז?

בשאראת נותן עוד דוגמה ל"לוליינות" הישראלית:

והיום, אחרי שנחתם הסכם עם חמאס, נזכר נתניהו לדרוש מהם להניח את הנשק. ואם חמאס יניח את נשקו, נתניהו יעלה עוד תנאי.

נתניהו "נזכר" לדרוש מחמאס להניח את נשקו? לא ולא. האמת היא ש"מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית" הייתה המטרה הראשונה של המלחמה כבר מימיה הראשונים. יתר על כן, רק לפני כחודש מסר בכיר חמאס לאל-ג'זירה כי הוא דחה הצעה להתפרק מנשקו. אם כבר, אין כאן "לוליינות" כי אם עמדה עקבית של ממשלת ישראל לאורך המלחמה. עודה יכול להתנגד לה כמובן, אך כשהוא טוען שנתניהו "נזכר" בכך רק עכשיו, הוא מטעה את קוראיו.

לבסוף, בשאראת מבהיר כי הבעיה שלו היא עם מדינת ישראל ולא רק נתניהו:

זו הבעיה עם ישראל, ולא רק עם נתניהו, היא לא מציעה שום אלטרנטיבה לכוח. רק שלושה מנהיגים חיפשו דרך אחרת: משה שרת, שבן־גוריון דאג להדיחו, יצחק רבין, ששילם בחייו, ואהוד אולמרט, שהודח עוד לפני הצגת תוכניתו.

מדובר בשקר גס, ומספיק לבדוק את ההיסטוריה של העשורים האחרונים בסכסוך על מנת להזים אותו. כידוע, בסבב השיחות עם אהוד ברק בקמפ-דייוויד בשנת 2000 ערפאת דחה כל הצעה שכללה את סיום הסכסוך (בתמורה למדינה פלסטינית ב-95% מיו"ש, רצועת עזה ומזרח ירושלים), כלומר הכרה בזכותה של ישראל להמשיך ולהתקיים.

בוועידת אנאפוליס בשנים 2007- 2008, הפלסטינים דחו את הצעותיו של אולמרט, בין השאר על סוגיות זכות השיבה והכרה בישראל כמדינה יהודית. כלומר, ישראל בהחלט הציעה אלטרנטיבות לשימוש בכוח; הפלסטינים הם אלה שדחו אותן בשתי ידיים.

האזכור על אהוד אולמרט על ידי בשאראת הוא מגוחך במיוחד, משום שסיפורו של אולמרט הוא דוגמה נאה לסרבנות הפלסטינית הכרונית ולהשלכותיה.

למי שלא זוכר, בבחירות 2006 אולמרט רץ בראשות מפלגת 'קדימה' והכריז כי לאחר שינצח הוא יישם את 'תוכנית ההתכנסות' – שכללה נסיגה חד-צדדית מרוב שטחי יו"ש ופינוי עשרות אלפי מתנחלים. על המצע הזה הוא ניצח בבחירות. לאחר שחמאס תקף את את ישראל ביוני 2006 וחטף את גלעד שליט, מה שהביא לפרוץ מבצע 'גשמי קיץ', שהוביל לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. או אז החשק של הישראלים לנסיגות חד צדדיות נוספות התעמעם – ובאוגוסט 2006 אולמרט החליט לגנוז את תוכנית ההתכנסות.

כפי שאנו רואים, כל שהפלסטינים היו צריכים לעשות כדי לזכות בנסיגות ישראליות נדיבות הוא פשוט לשבת בשקט ולחכות, או לחלופין להסכים להצעות השלום הנדיבות של ישראל. הם לא עשו זאת, כי מבחינתם אין כל אלטרנטיבה לגיטימית לחיסול מדינת ישראל.