'הארץ': 20 שנה לא נדונה הסוגייה המדינית

'הארץ' מגשש אחר הסבר למה שהוא מתאר כ"עומק השבר ועומק התבוסה של ההיגיון הישראלי הישר". הכוונה כמובן לפנייתו של העם ימינה ולהתנגדותו הגורפת להקמת מדינה פלסטינית.

עיתונאית 'הארץ' עפרה רודנר מנסה לפצח את העניין במאמר שפרסמה בעיתון ביום שישי האחרון.

השאלה שלה מתחדדת, נוכח הקביעה המשעשעת הבאה שהיא קובעת:

בכלל יש לתהות על מה מבוססת הימניות המפורסמת של הציבור, אם לא היה דיון ציבורי רציני כלשהו בסוגיה המדינית במשך שני עשורים.

נניח לרגע לתהייה שהיא מעלה, שהמשמעות שלה היא או שהיא מכחישה את הפנייה ימינה, או שהיא מזלזלת בה, ונתרכז ב"קביעה", לפיה התהייה מתעוררת כי לא התקיים דיון ציבורי כלשהו בסוגיה המדינית במשך שני עשורים.

אנחנו ב 2025. שני עשורים אחורה מביא אותנו ל 2005. הנה סקירה קצרה של הדיון הציבורי בסוגיה המדינית בתקופה זו:

לקראת 2005 התחלנו, בעמל רב, להתחיל להשתלט על האינתיפאדה השנייה – גל טרור ברברי ומטורף שכלל אינספור פיגועי התאבדות המוניים והפך כל אוטובוס, בית קפה, תור למועדון או סתם קרן רחוב, לזירת רצח המוני פוטנציאלית.

המסקנה המדינית הברורה של הציבור הישראלי מאותה תקופה היתה ברורה: היציאה מהערים הפלסטיניות היתה טעות כי היא הפכה אותן לבסיסי טרור. לא נותרה ברירה אלא להשתלט עליהן מחדש.

ב 2005, לפני שני עשורים, יצאנו מעזה במסגרת ההתנתקות. התוצאה המיידית היתה השתלטות אלימה של חמאס על הרצועה, ביטול חד צדדי שלו את הסכם המעברים ותחילת הפגזת הדרום ברקטות. ה"דיון הציבורי" שרודנר מכחישה את קיומו נמשך מאותה נקודה אליה הגיע, אם כי לא בדיוק בכיוון שרצתה רודנר.

ב 2006 שנים אחדות לאחר הבריחה שלנו מלבנון, הותקפנו ממנה ונגררנו למלחמת לבנון השנייה.

הדיון הציבורי הוביל למסקנה מתבקשת: היציאה מעזה ומלבנון היתה טעות, אסור לתת לאויב שטחים כי הם הופכים לבסיסי טרור.

בשנים 2007-2008 ניהל ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, משא ומתן מדיני אינטנסיבי אך עקר עם יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. על אף שאולמרט הציע לפלסטינים נסיגה מלאה מיהודה ושומרון, חלוקת ירושלים ואף שיבה סמלית של פליטים, המו"מ כשל על רקע התעקשות פלסטינית על זכות שיבה מלאה וסירוב להכיר בישראל כמדינה יהודית, שמשמעותן חיסול זוחל של ישראל.

הציבור ראה את הדברים, קיים דיון והסיק את מסקנותיו. אם הן לא תואמות את מסקנות רודנר ו'הארץ', אין זה אומר שדיון לא התרחש.

בשנים 2013-2014 שוב נערך מו"מ מדיני, הפעם ביוזמת מזכיר המדינה האמריקני דאז, ג'ון קרי. גם הוא התנפץ על אותם סלעים בדיוק. הפלסטינים לא הסכימו לוותר על שאיפותיהם המקסימליסטיות ביותר. הציבור הישראלי הבין את המסר ובחר שוב ושוב בממשלות ימין להנהיג את המדינה.

זה היה העשור הראשון מבין שני העשורים בהם לטענת רודנר "לא התקיים דיון ציבורי בסוגיה המדינית".

גם בעשור השני צבר הציבור הישראלי שוב ושוב חוויות מדיניות שליליות, שלא ביטלו את הדיון הציבורי, אלא כאמור כיוונו אותו לכיוון ש'הארץ' ורודנר לא רווים ממנו נחת.

החוויה הישראלית הלכה והצטברה: סבבי לחימה חוזרים ונשנים עם חמאס בעזה עקב התגברות מתקפות הטרור מהרצועה, שהלכו והפכו לחמורות ומסוכנות יותר, סיכול סיזיפי וקבוע של טרור מיהודה ושומרון, וכמובן שיתוק ואימה נוכח התעצמות חיזבאללה על הגבול הצפוני.

המסקנה המדינית של הישראלים היתה ברורה: כל שטח שנמסר לאויב הופך לבסיס טרור קדמי, מסירת שטחים אינה המעשה המדיני הנכון.

על הדיון המדיני שהתעורר בישראל בעקבות השבעה באוקטובר ועל השפעתו על נטיית הציבור ימינה, דומה שאין טעם להרחיב.

נסכם:

לפי 'הארץ' "יש לתהות על מה מבוססת הימניות המפורסמת של הציבור, אם לא היה דיון ציבורי רציני כלשהו בסוגיה המדינית במשך שני עשורים."

לפי המציאות אין תהייה, כיוון שהיה דיון ציבורי רציני, דינמי, ער ומבוסס חוויות. העובדה שהמסקנה שלו היתה אחרת מהמסקנה של 'הארץ', לא אומרת שהוא לא התקיים.

והיא גם מסבירה באופן די ברור ומשכנע "על מה מבוססת הימניות של הציבור".