החיפוש אחר המניע לטבח באיתמר מה מניע עיתונאים מסוימים לחפש מניע לרצח משפחת פוגל? ישי גולדפלם | 20.04.11 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס לאחר פרסום דבר מעצרם של שני הצעירים הפלסטינים שרצחו את משפחת פוגל, התעסקו כמה עיתונאים בכובד ראש במניע לרצח. בתכנית "לונדון את קרשנבאום" בערוץ 10 אשר הנחו ביום הפרסום (17.4.11) רביב דרוקר וברוך קרא, פתח דרוקר את השיחה עם אלון בן-דוד, פרשן ערוץ 10 לענייני צבא, כך: דרוקר: אלון תגיד, למה לעזאזל שני אנשים בני 18, 19, בלי שום סיבה נורמאלית, אם יש דבר כזה נורמאלי בכלל, הולכים ומבצעים מעשה כל כך מזעזע? בן-דוד: אין תשובה טובה. תשמע, אין שיוך ארגוני. אף אחד לא שולח אותם. אין איזה קשר אישי. הם לא נוקמים על משהו. זה לא בא מאיזשהו עיתוי שבא להזכיר משהו שקרה להם. למחרת (18.4.11), בעיתון "הארץ", לצד הדיווח על עצירת החשודים ברצח, הוסיפו עורכי העיתון מספר פסקאות תחת הכותרת: "השב"כ לא מצא מניע ברור", שם נכתב: מלבד רצון בסיסי לרצוח יהודים, לגנוב נשק כדי לבצע פיגועים נוספים והנכונות להפוך ל"שהידים", לא הצליחו חוקרי השב"כ שחקרו את חכים עוואד ואמג'ד עוואד, לבודד מניע ברור למעשה. לאחר שמיעת דברי דרוקר ובן-דוד, ולאחר קריאת דברי אנשיל פפר ב"הארץ" יש צורך בשפשוף עיניים ואוזניים. השאלה האמיתית היא מה מניע את שלשת העיתונאים הללו לחפש מניע לרצח משפחת פוגל? המניע לרצח הוא בגוף השאלה, או ליתר דיוק במילים הראשונות של הידיעה ב"הארץ" – רצון בסיסי לרצוח יהודים. התשובה המנומקת מצויה מול עיניהם המסומאות של העיתונאים כמו כתובת ענק הכתובה בדם על הקיר, אך הם בוחרים מסיבה לא ברורה להיתמם ולחפש מניעים נסתרים לביצוע הרצח הנורא. ההסתה הממוסדת ברשות הפלסטינית נחשפה וממשיכה להיחשף בפני כל מי שמעוניין להכיר את התופעה. ב"פרספקטיבה" כבר נכתב הן על ההסתה הפלסטינית והן על ההתעלמות של חלק מכלי התקשורת מהסתה זו. כל מי שעוקב אחר פעולותיה הממוסדות של הרשות הפלסטינית (במסגרת שידורי הטלוויזיה הפלסטינית, תכניות הלימודים שלה וכו') יודע מה המניע של שני הפלסטינים הצעירים לשחוט משפחה שלמה ללא צורך בפלפולים מלומדים. ייאמר לזכות "הארץ" שהוא פרסם את דבריהם המדויקים של עיתונאים אשר כן מחוברים למציאות ולא קוברים את ראשם באדמה. כך, למשל כתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף: שחיטת הילדים והוריהם מצביעה על שנאה מטורפת, על תפישת היהודים כחיות שכל האמצעים נגדן כשרים – והשד הזה, מתברר, גדל כולו בחצר האחורית של הרשות הפלסטינית. ובמקום אחר כתב אבי יששכרוף: בכל יום שחולף מתבררים גם ממדי ההסתה נגד ישראל והיהודים, דווקא בכלי התקשורת הרשמיים של הרשות, ודווקא על ידי בכירים פלסטינים שנחשבים מתונים. זו הסתה שונה מזו שהיתה בתחילת האינתיפאדה השנייה, שהיתה בוטה, קיצונית וקראה מפורשות לאלימות. אך כאשר ראשי הרשות מרעיפים דברי שבח והלל למחבלת שרצחה ילדים (דלאל אל-מוגרבי, מאוטובוס הדמים ב-1978) או על מחבלות מתאבדות אחרות, אמירות כאלה בהחלט עלולות להתפרש כהסתה קשה נגד הישראלים.
