היסטוריון ישראלי יצא ללקט תעמולה אנטי-ישראלית. 'הארץ' מאמץ בהתלהבות

"היסטוריון אסף אלפי ראיות לפשעי מלחמה בעזה. התמונה שמתקבלת מחרידה"

כך קראה כותרת הכתבה הנרחבת של ניר חסון שפורסמה לאחרונה ב'הארץ', ועוררה הדים סוערים בארץ ובעולם. חסון מראיין בה את לי מרדכי, היסטוריון לאירופה של ימי הביניים מהאוניברסיטה העברית, ומצטט את המסמך שחיבר, בו הוא ליקט עדויות וראיות לכאורה לנפשעותה של המלחמה בעזה:

 המסמך שחיבר מרדכי, "עדות על חרבות ברזל", הוא התיעוד השיטתי והמפורט ביותר בעברית (המסמך נכתב במקביל גם באנגלית) של פשעי המלחמה שמדינת ישראל מבצעת בעזה וכתב אישום חריף המכיל אלפי סעיפים כלפי צה"ל והחברה הישראלית. הגרסה השישית והאחרונה עד כה של המסמך כוללת יותר מ–100 עמודים ויותר מ–1,300 הערות שוליים שמפנות לאלפי מקורות, סרטונים, דוחות, תחקירים, כתבות וצילומים.

אכן, מדובר בתיאור המעורר אי-נחת. הסכסוך עם הפלסטינים אמנם אינו תחום מומחיותו של ד"ר מרדכי, אך הדעת נותנת שהכשרתו כהיסטוריון מעניקה לו את הכלים האקדמיים לבחון ראיות ולהגיע למסקנות על בסיסן. גם המספרים המרשימים המתוארים בכתבה – מאות ואלפי מקורות – גם כן נוסכים עליו נופך של אמינות.

הבעיה, כמובן, היא שבחינת כל המקורות והעדויות שנאספו תדרוש עבודה רבה אף יותר מזו שנדרשה כדי לאסוף אותן. לכן מצופה מאיש האקדמיה להיזהר במקורותיו ולבחון אותם היטב, כי מציאת רבב בכמה מהם עלולה להטיל דופי קשה באמינות המחקר שלו.

כפי שנראה פה, ד"ר לי מרדכי לא נזהר במקורותיו. הוא אסף מן היקב ומן הגורן כל מקור שיסייע לו להוכיח את המסקנה אליה הוא הגיע מראש – שישראל מבצעת בעזה ג'נוסייד ופשעים קשים רבים נוספים ללא הצדקה. ולאחר שהוא סיים לאסוף אותם ולארוז אותם יפה, בא כתב 'הארץ' ניר חסון וחזר עליהם כתוכי, ללא כל ביקורת עיתונאית מינימלית.

וכך, הכתבה שפורסמה במוסף היוקרתי של העיתון צריכה לשמש כתב אישום נגד האמינות של שני האדונים הללו.

ארבעה סוגי טענות

את הטענות, ההאשמות והמקורות הרבים המופיעות במסמך של לי מרדכי, ובכתבה של ניר חסון, ניתן לחלק באופן גס לארבעה סוגים עיקריים.

הסוג הראשון הוא אנקדוטלי, וכולל עדויות, טענות, תמונות וסרטונים שנלקחו מהרשת בנוגע למה שישראל מבצעת בעזה. כפי שציין בן דרור ימיני, מדובר בסוג הנרחב ביותר – המסמך מפנה לציוצים ברשת החברתית X לבדה כ-500 פעמים. מה ההפניות הללו כוללות? חלקן כוללות עדויות וסיפורים שניתן להאמין להם, או שלא. חלקן הן תעמולה אנטי-ישראלית בוטה של חשבונות תומכי חמאס ידועים, הכוללת טענות שונות ומשונות ללא כל הוכחה.

ולמען הסר ספק, חלק בלתי מבוטל אכן כולל ראיות להרס רב, הרג וסבל אנושי בלתי מבוטלים. איש אינו חולק על כך שהם מצויים בעזה בכמויות גדולות. השאלה היא האם היה ניתן להימנע מהם בהינתן מטרות המלחמה, והאם ישראל טובחת באוכלוסייה באופן מכוון במטרה להגדיל את האבדות האזרחיות בקרב הפלסטינים. הסרטונים לא עונים על שאלות אלה, גם אם ניר חסון מתאר את המופיע בהם בפאתוס רב.

הסוג השני של טענות ומקורות כולל הפניות רבות לתחקירים וכתבות שפורסמו בכלי תקשורת ברחבי העולם. ניר חסון כותב:

ישראלים שיבקשו לערער על המסמך של מרדכי בטענה שהוא מתבסס על מדיה חברתית או דיווחים לא מאומתים, יצטרכו להתמודד עם העובדה שהוא מבוסס גם על עשרות תחקירים מכמעט כל כלי תקשורת מערבי שמכבד את עצמו. כולם בחנו אירועים במלחמה בסטנדרטים עיתונאיים מחמירים וגילו זוועות

על אילו כלי תקשורת מדובר? הרשת הקטארית אל-ג'זירה מככבת שם ( 18 הפניות), ולי מרדכי מקבל כל טענה שלה ככזה ראה וקדש, אך גם כלי תקשורת מערביים כגון ה'וושינגטון פוסט', 'ניו יורק טיימס', CNN ועוד.

האם צריך לבטל את כל התחקירים הללו כלאחר יד? בוודאי שלא. האם צריך לקבל את מסקנותיהם ללא ביקורת? גם כן לא. ההטיה האנטי-ישראלית של רבים מהם היא ידועה ומתועדת, ואם מתעלמים ממנה, מקבלים טענות חסרות שחר ומביכות כמו דברים אלו של ד"ר מרדכי:

קשה יותר לעשות זאת [להתווכח] עם הררי העדויות היותר מבוססות. ככה למשל עשרות רופאים אמריקאים שהתנדבו בעזה דיווחו שכמעט מדי יום הם ראו ילדים שנורו בראשם, איך אפשר להסביר את זה? האם אנחנו בכלל מנסים להסביר או להתמודד עם זה?

עשרות רופאים דיווחו על ילדים שנורו בראשם! איך ננסה להתמודד עם זה? ובכן, חוקר CAMERA גלעד עיני ניסה להתמודד עם הכתבה שהופיעה ב'ניו יורק טיימס'. הוא הלך ובדק מי הם הרופאים שטענו זאת, ומה הם אמרו במקומות אחרים. הבדיקה שלו העלתה סתירות בלתי אפשריות בעדויות של רבים מהם; הוא מצא כי הם נתפסו בשקרים ובהפצת עלילות אנטישמיות בעבר; ובאופן כללי, שהם לוקים בבעיות אמינות קשות ושאין סיבה להאמין להם. ד"ר מרדכי לא עשה את העבודה הבסיסית הנדרשת מאיש אקדמיה – הוא לא טרח לרגע לבדוק את המקורות שלו.

נתוני האבדות בעזה

הסוג השלישי של טיעונים נוגע לנתוני האבדות של הפלסטינים בעזה, והיחס בין הרוגים אזרחים ללוחמים בקרבם. ניר חסון כותב, בהסתמך על לי מרדכי:

אפשר לקחת למשל את שאלת מספרי ההרוגים. מלחמת 7 באוקטובר היא המלחמה הראשונה שבה ישראל לא טורחת כלל לספור בעצמה את ההרוגים בצד השני. בהיעדר מקור אחר נסמכים כולם… על דיווחי משרד הבריאות הפלסטיני שנחשבים אמינים למדי. ישראל מצִדה מקפידה להכחיש את המספרים של משרד הבריאות הפלסטיני, וכלי תקשורת ישראליים יקפידו לציין שמדובר בדיווח שמקורו ב"משרד הבריאות של חמאס".

הבנתם מה הם טוענים? מכיוון שלישראל אין גרסה משלה למספר ההרוגים הפלסטינים, אין לנו ברירה אלא להסתמך על הנתונים של משרד הבריאות העזתי, שהוא אכן לכל דבר ועניין "משרד הבריאות של חמאס", ונדרש לא יותר מקמצוץ של שכל ישר על מנת להכיר בכך שיש לו אינטרס ראשון במעלה לנפח את מספרי ההרוגים הפלסטיניים ככל הניתן, ובמיוחד את מספרי ההרוגים האזרחיים, ובמיוחד את מספרי הנשים והילדים מקרבם.

לי מרדכי מרחיב את הטענה:

אחרי שעושים את העבודה השחורה ומבינים את המספרים קצת יותר, העניין מתחיל להיות לא כמה פלסטינים מתו, אלא למה ואיך הציבור הישראלי עדיין מפקפק במספרים האלו אחרי יותר משנה של מלחמה ובניגוד לכל הראיות

ובכן, הציבור הישראלי מפקפק במספרים האלו כי הוא מבין שאין סיבה להאמין להם. הוא יודע שהארגון שלא בחל בביצוע זוועות השבעה באוקטובר, לא יבחל בעיוות נתוני אבדות. ואכן, מי שבניגוד לד"ר מרדכי "עשה את העבודה השחורה" ובדק את הנתונים בעיניים ביקורתיות, הגיע למסקנה שהנתונים אכן מנופחים ומעוותים.

לאורך המלחמה כמה וכמה חוקרים ומומחים בדקו את הנתונים שמשרד הבריאות החמאסי מפרסם. כאן ב'פרספקטיבה' כתבנו על כמה מהם. ניתוח מקצועי של הנתונים מעלה כי מספר ההרוגים הכולל גדל עם הזמן באופן בלתי מתקבל על הדעת; שיחסי הנשים והילדים חסרי כל מתאם ביניהם, בניגוד למה שניתן היה לצפות; שבניגוד לכל היגיון, בין מספר הנשים והגברים שנהרגו מדי יום יש מתאם שלילי; שחלק ניכר מהאבדות המדווחות מקורן ב"דיווחי תקשורת" חסרי שקיפות ונטולי אמינות, ובהם – הפלא ופלא – שיעורי ההרוגים הילדים והנשים מרקיעי שחקים; ועוד ועוד אנומליות, המעידות כי הנתונים המדווחים עוברים מניפולציות בוטות לצרכי תעמולה.

רצה הגורל, וכמה ימים לאחר פרסום כתבתו של ניר חסון יצא לאור מחקר מקיף נוסף על נתוני האבדות בעזה, מאת מכון המחקר Henry Jackson Society. מסקנותיו מאלפות. אלפי מקרים של מוות טבעי נרשמו כאזרחים שנהרגו מאש צה"ל; הרוגים גברים שנרשמו כנשים; הרוגים רבים שגילם "תוקן" כלפי מטה על מנת להגדיל את הנתון של ילדים הרוגים; ועוד.

ד"ר לי מרדכי, מיותר לציין, אינו מזכיר ואינו מתייחס לאף אחד מהמחקרים האלה. בכל שיטוטיו באינטרנט בחיפוש אחר ראיות לפשעיה של ישראל, הוא לא נתקל בהם. או שאולי – וזו רק השערה – הוא דווקא נתקל בהם ובחר להתעלם מהם, על מנת שיוכל להטיח בישראלים שהם מתעלמים ממה שקורה בעזה?

על מי מרדכי כן מסתמך? בין השאר, על הטענה המגוחכת של הארגון האנטי-ישראלי Euro-med לפיה 92% מההרוגים בעזה הם אזרחים. טענה זו ניתן לקבל רק אם סבורים שצה"ל עושה כמיטב יכולתו להימנע מפגיעה באנשי חמאס. היא עוד יותר מגוחכת לאור הצביעות שחושפים הדברים הבאים:

גורמים ישראליים בכירים אישרו בעצמם את המספרים של משרד הבריאות הפלסטיני. כמה בכירים? ראש הממשלה נתניהו בעצמו. ב–10 במרץ, למשל, אמר נתניהו בראיון שישראל הרגה 13,000 חמושים של חמאס והעריך שעל כל חמוש נהרגו 1–1.5 אזרחים. כלומר שברצועה נהרגו עד אותו זמן, על פי ראש הממשלה הישראלי, בין 26,000 ל–32,500 בני אדם. באותו יום העריך משרד הבריאות הפלסטיני את מספר ההרוגים ב–31,112, כלומר בתוך הטווח של נתניהו.

נפרק את מה שד"ר טוען: ישראל אינה מפרסמת גרסה משלה למספר האבדות הפלסטיניות במלחמה, ולכן אין לנו ברירה אלא לקבל את הנתונים שמפרסם חמאס. לעומת זאת, חמאס אינו מפרסם נתונים כלשהם על מספר חבריו שנהרגו בקרבות, אבל זה לא אומר חלילה שאנחנו צריכים לקבל את גרסתה של ישראל – להיפך, אנחנו צריכים לקבל גרסה של ארגון פרו-חמאסי, לפיה כמעט כל ההרוגים בעזה הם אזרחים.

אבל זה לא עובד ככה. לפי שיטתו של לי מרדכי עצמו, העובדה שחמאס סופר את כל הרוגי עזה כאזרחים, ואינו מספר כמה מאנשיו נהרגו, צריכה להוביל אותנו למסקנה שהנתונים הישראליים הם אמינים. נשאלת השאלה, האם היחס של 1 עד 1.5 אזרחים הרוגים לכל מחבל הרוג הוא סביר, או שמא הוא מעיד על פשעי מלחמה נוראיים שישראל מבצעת? לשם כך יש לערוך השוואה לסכסוכים אחרים בעולם. וזו הנקודה בה לי מרדכי פשוט מאבד כל שארית של הגינות אינטלקטואלית.

השוואות בינלאומיות

ההשוואות שלי מרדכי עורך הוא הסוג הרביעי של טענות במסמך שלו. ניר חסון כותב:

מרדכי דוחה על הסף את הטענה, השגורה בקרב ישראלים, שלפיה מה שקורה בעזה לא כל כך גרוע ביחס למלחמות אחרות.

כאן הכתבה עוברת לשלל טענות, שאת רובן ניתן להפריך באמצעות חיפוש פשוט בגוגל. למשל:

מהמסמך ניתן ללמוד, למשל, שמספר הילדים שנהרגו בעזה גדול מסך כל הילדים שנהרגו במלחמות בכל העולם בשלוש השנים שקדמו לה.

מדובר בטענה בלתי נכונה בעליל. היא אכן עולה וחוזרת על ידי תועמלנים פרו-פלסטינים, אך זה לא הופך אותה לנכונה. מרדכי וחסון פשוט לא לקחו בחשבון שברבים מסכסוכי העולם, הגופות נערמות בכמות ובקצב שאינו מאפשר לסדר את הנתונים כהלכה, ולכן הילדים שנהרגו כלל אינם נספרים. מי שחוקר מלחמות וסכסוכים אמור לדעת זאת; למי שמעתיק ומדביק "נתונים" שמצא באינטרנט, נוח להתעלם מכך.

הנה דוגמה אחת. במלחמת האזרחים שהשתוללה במחוז תיגראי שבאתיופיה מנובמבר 2020 עד נובמבר 2022, נהרגו לפי ההערכות בין 300 ל-600 אלף אזרחים. מספר זה אינו כולל כ-100 אלף לוחמים שנהרגו בקרבות, משני הצדדים. בהינתן שהגיל החציוני באתיופיה נמוך מ-20, אין ספק שמספר הילדים שנהרגו שם גדול לפחות בסדר גודל ממספר הקטינים שנהרגו בעזה, שגם הוא כולל נערים רבים שלחמו ופעלו בשורות חמאס.

מספר העיתונאים שנהרגו בעזה גבוה יותר ממספר העיתונאים שנהרגו בכל מלחמת העולם השנייה

אלא שבחינה של זהות אותם "עיתונאים" בעזה מעלה כי רבים מהם לא היו עיתונאים כלל, אלא מחבלים פעילים או פעילי תעמולה שעבדו בשירות ארגוני הטרור.

תחקיר של "הוול סטריט ג'ורנל" חשף כי ישראל הטילה על עזה פי שבעה יותר פצצות בשלושת החודשים הראשונים למלחמה, מאשר מספר הפצצות שהוטלו על ידי ארה"ב במשך שש שנים בעיראק

אלא שאותן "שש שנים בעיראק" הן 2004 עד 2010, והן נבחרו באופן שרירותי. המלחמה בעיראק החלה במרץ 2003, ובשמונת השבועות הראשונים שלה ארה"ב הטילה יותר פצצות מאשר ישראל בעזה!

במתקני הכליאה הישראליים מתו בשנה האחרונה 48 עצירים, לעומת תשעה עצירים בכל 20 שנות קיומו של כלא גוונטאנמו.

אלא שבכל שנות קיומו של גוואנטנמו שהו בו כ-780 עצירים בסך הכל; לעומת זאת, בישראל נכון לעכשיו ישנם כעשרת אלפים אסירים ועצירים ביטחוניים. היכן הבסיס להשוואה? התשובה ברורה – אין כל בסיס להשוואה ולי מרדכי מעולם לא ניסה למצוא בסיס שכזה.

סיכום: נתוני ההרוגים במבט השוואתי

ולבסוף אנו מגיעים לדובדבן שבקצפת, שממילא מעקר את ה"מחקר" של לי מרדכי מעוקצו:

ההשוואה הזאת נראית רע גם מבחינת מספרי ההרוגים. כוחות הקואליציה בעיראק הרגו במשך חמש שנים 11,516 אזרחים. ב–20 שנות המלחמה באפגניסטן נהרגו 46,319 אזרחים. לפי הערכות המקלות ביותר עם ישראל, בעזה נהרגו עד כה כ–30,000 אזרחים.

נשאלת השאלה, מדוע לפרסם נתונים מספריים מוחלטים ולא יחסיים של אזרחים הרוגים? מדוע להשוות בין מספר אזרחים כולל בין המלחמה בעזה לבין שתי מלחמות שונות מאוד, בעלות מתארי לחימה מגוונים יותר (עירוני ולא עירוני)? ואיזה ציון ד"ר מרדכי היה מעניק לסטודנט שמשווה בין תפוחים לתפוזים בלי לנסות לבנות בסיס מוצק להשוואה?

כמו כן, המספר של 30,000 אזרחים הרוגים בעזה הוא אינו "ההערכה המקלה ביותר עם ישראל". אם לוקחים את המספר של חמאס לפיו עד כה נהרגו 45,000, ומוסיפים את הערכת צה"ל (שלפי המחקר של מכון הנרי ג'קסון, היא סבירה ואמינה) ש-18 עד 20 אלף מתוכם היו מחבלים, הרי שמספר האזרחים ההרוגים בעזה הוא נמוך יותר.

חשוב מכך, את המלחמה בעזה יש להשוות למקרים אחרים של לוחמה בשטח עירוני. ויש גם לקחת בחשבון את העובדה שחמאס התחפר ונטמע בכל התשתיות האזרחיות ברצועה, ובכוונת מכוון אינו מאפשר להילחם בו מבלי לגרום לאבדות אזרחיות רבות.

וכשעושים את ההשוואה הזאת, מצבה של ישראל מצוין. לפי קולונל ריצ'רד קמפ, לשעבר מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן – סמכות גבוהה לתחום קצת יותר מההיסטוריון של ימי הביניים – בלוחמה העירונית בעיראק הרגו כוחות הברית שלושה אזרחים על כל לוחם אויב, ובאפגניסטן הם הרגו חמישה אזרחים פר לוחם. ושם, הוא מציין ביושר, האויב היה מחופר ומאורגן הרבה פחות מאשר חמאס בעזה.

אפשר גם לבחון מקרים ספציפיים. בקרב הראשון על פלוג'ה, ב-2004, הרגו כוחות הקואליציה 600 אזרחים ו-200 לוחמי אויב. בקרב על מוסול ב- 2016- 2017, הם הרגו 4,000 לוחמים של דעאש ו-10,000 אזרחים.

אז כן, הסברה הרווחת בקרב ישראלים, לפיה ישראל במצב טוב בהשוואה בינלאומית, היא נכונה ומדויקת. אין פלא אם כן, ויש לשוב ולהזכיר זאת, שהקונצנזוס בקרב מומחי צבא וחוקרי מלחמות מערביים הוא שישראל נלחמת באופן הומני, משתדלת ככל הניתן להימנע מפגיעה לא הכרחית באזרחים ופועלת לפי חוקי המלחמה.

חוות הדעת האלה, שכבר פירטנו אותן בעבר, זמינות באינטרנט לכל דורש. כל אדם המבקש ללמוד על המלחמה בעזה באופן הוגן, ייתקל לפחות בחלקן וייאלץ להתמודד עימן.

זה לא המצב אצל מי שניגש למלאכה בעיניים אנטי-ישראליות, במטרה ללקט כל שביב מידע אנטי-ישראלי שהוא מצליח לשים עליו את ידיו. זה נכון לד"ר לי מרדכי; וזה נכון שבעתיים לניר חסון ולעיתון 'הארץ'.