ה'ניו יורק טיימס' מטייח, אבל הטיח נופל מהקירות

מאת תמר שטרנטל

(מאמר זה הוא עיבוד לגרסה המקורית שפורסמה באתר של CAMERA, עמותת האם של 'פרספקטיבה')

כתבה ב'ניו-יורק טיימס' ביום שלישי האחרון, אודות פתיחת מוזיאון הלובר באבו-דאבי, מתארת אותו כאמצעי של "עוצמה רכה" המיועדת "לקדם את הבירה כעיר סובלנית וגלובלית". הכתבה מעלימה לחלוטין את הדוגמה הבולטת האחרונה של אי-סובלנות בבירת האמירויות: איסור רשמי על כל הסמלים הישראליים, כולל המנון המדינה היהודית, בטורניר ה'גראנד-סלאם' הבינלאומי באבו-דאבי בחודש שעבר.

תוך התעלמות מהאיסור המוחלט הרשמי על כל הסמלים הישראליים, וצמצום האפליה האנטי-ישראלית לכדי מקרה בודד של ספורטאית שגונתה על ידי בכירים במדינה, הכתבת דורין קרבג'אל מטעה את הקוראים:

למרות המטרות הנעלות, המציאות הגיאופוליטית המסובכת חדרה לתחומה של התרבות במדינה. בסוף אוקטובר…ספורטאית ג'ודו מקומית… סירבה ללחוץ ידיים לאחר שהפסידה למתחרה הישראלית. בכירים בממשלה, שדאגו לתדמיתם, מיהרו להתנצל על התקרית ולהצטלם עם הספורטאים הישראלים

אולם אותם פקידי ממשלה חרדו לתדמיתם הרבה פחות מכפי שקרבג'אל טוענת. כפי שה'ניו יורק טיימס' דיווח בזמן אמת:

איגוד הג'ודו הבינלאומי דורש שאיחוד האמירויות הערביות תתייחס לספורטאים הישראלים באופן שווה, לאחר דיווחים לפיהם הדגל הישראלי ייאסר בטורניר באבו-דאבי…הטורניר אוסר על הספורטאים הישראלים לענוד את סמלי מדינתם, ומחריג את ישראל באיסור להציג את דגלה או לנגן את ההמנון שלה

מדוע ה'ניו-יורק טיימס' מתעלם מהאיסור הרשמי על סמלים ישראליים, ומצמצם אותה למקרה פרטי של ספורטאית אחת, ומציג אותו כאילו הוא מנוגד למדיניות הרשמית של איחוד האמירויות? הרי המדיניות של איסור על כל הסמלים הישראליים מהווה מידע החיוני לקוראים על מנת להבין את המציאות העומדת בדרך "לקדם את הבירה כעיר סובלנית וגלובלית".

זו לא הפעם הראשונה בה ה'ניו-יורק טיימס' המעיט בעוצמתה של העוינות האנטי-ישראלית באירועי ספורט בינלאומיים. באוגוסט 2016, לאחר שהג'ודוקא המצרי אסלאם שהאבי סירב ללחוץ את ידו של יריבו הישראלי אורי ששון, דיווח כתב העיתון ויקטור מאת'ר: "ישנה היסטוריה של עוינות בין הספורטאים הישראלים וספורטאים אחרים מהמזרח התיכון באולימפיאדה". מהניסוח ניתן להבין כי מדובר בעוינות דו-כיוונית.

מאת'ר מספק כמה דוגמאות לטענתו, וכולן מצביעות על עוינות הבאה מצד אחד בלבד: ספורטאים ערבים ומוסלמים הנוהגים באופן מבזה כלפי מתחריהם הישראלים. ראשית, הוא הזכיר את המקרה בו הקבוצה הלבנונית מענה מהקבוצה הישראלית לחלוק עמה אוטובוס. אז, הוא ציין כי ג'ודוקא סעודי הסיר עצמו מהתמודדות על מנת שלא להתמודד נגד ישראלי. לבסוף, מאת'ר הזכיר מקרה מ-2004 בו ג'ודוקא איראני זלל על מנת לחרוג ממגבלות המשקל ולפסול עצמו מקרב נגד ישראלי.

ספורטאים ישראליים נמצאים באופן עקבי בצד אליו מופנית העוינות הערבית והמוסלמית. אם כך, מדוע ליצור מצג לפיו המדיניות כלפיהם היא סובלנית ומכילה, או לצייר מצב בו העוינות בין הצדדים היא סימטרית?