הניחו לנו לרצוח בשקט כשעמירה הס מ'הארץ' מבקשת מממשלת ישראל שלא להתערב בפעולות הפלסטינים ל"חשיפת משתפי פעולה והפסקת שירותיהם", מה היא באמת אומרת בשפתה המכובסת? חנן עמיאור | 13.08.13 | שתף צייץ שתף שלח לחבר הדפס כשעמירה הס מ'הארץ' מבקשת מממשלת ישראל שלא להתערב בפעולות הפלסטינים ל"חשיפת משתפי פעולה והפסקת שירותיהם", מה היא באמת אומרת בשפתה המכובסת? שירותיו של משת"פ פלסטיני מופסקים (עזה, 2012) לפני מספר ימים, לרגל פתיחת המו"מ בין ישראל לפלסטינים, פרסם עיתון 'הארץ' מאמר מאת עמירה הס, בו היא פירטה את רשימת הדרישות שאמור, לדעתה, להעלות ראש צוות המו"מ הפלסטיני, סאב עריקאת, בשיחתו הראשונה עם המתווך האמריקני מרטין אינדיק. המאמר ("מה עשוי להגיד עריקאת בפגישה הראשונה עם אינדיק", 4.8.13) כולל רשימת דרישות ארוכה. בין יתר הסעיפים שדורשת הס בשם הפלסטינים מהאמריקנים, תחת הכותרת "הסדרי ביטחון", יש גם תביעה לערבויות שיבטיחו את הסעיף הבא: שלא תתערבו בפעולותינו לחשיפת משת"פים [משתפי פעולה, ח"ע] והפסקת שירותיהם לכם. ב"חשיפת משת"פים" וב"הפסקת שירותיהם" לאויב הציוני, רואה הס "הסדר ביטחון", זכות פלסטינית לגיטימית ומוקנית עד כדי כך, שהסדר זה ראוי בעיניה להגנה המלאה ביותר, בדמות ערבות אמריקנית שהוא ימשך ללא "התערבות". על מה בעצם מדברת עמירה הס? מהן אותן "פעולות" פלסטיניות ל"חשיפת משת"פים" ו"הפסקת שירותיהם" לאויב? מה מסתתר מאחורי המילים האלה? את הפעולה שלהמשכה ללא הפרעה דורשת עמירה הס מהאמריקנים לערוב מעל דפי עיתון 'הארץ', הגדיר בשעתו התחקירן הפלסטיני באסם עיד, מייסד ומנהל "קבוצת המעקב הפלסטינית לזכויות אדם", (מעל דפי אותו עיתון 'הארץ'): "אחת הפרשות האפלות והכאובות ביותר בתולדות מאבק העצמאות של העם הפלסטיני". עיד יודע על מה הוא מדבר. האלימות הפלסטינית כלפי חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל היא רצחנית ומזעזעת לא פחות מהאלימות שנראתה בשנים האחרונות אצל אומות ערביות אחרות דוגמת לוב, סוריה, או עיראק. וגם כאן, כמו שם, אין כל הבדל בין איסלאמיסטים (חמאס במקרה הפלסטיני) לבין לאומנים (הפת"ח במקרה הפלסטיני). פה ושם יש קוסמטיקה שטחית, בהתאם לאילוצים בינלאומיים, שמטרתה להסוות את מסעות העינויים והרצח הסיטוניים, אבל במקרים רבים קוסמטיקה זו רק הגבירה את העינויים הקשים וההוצאות להורג, סליחה, את הסדרי הביטחון הראויים לערבות אמריקנית. לרצוח על מנת להציל את החברה הפלסטינית בזכות הלגיטימית "לחשוף" משתפי פעולה ו"לפעול להפסקת שירותיהם" לאויב, החלו הפלסטינים עושים שימוש עם התבססותה של התנועה הציונית בארץ בראשית המאה העשרים. המזרחן הלל כהן ייחד להולדת התופעה עבודת דוקטורט וספר בשם "צבא הצללים: משת"פים פלסטינים בשירות הציונות 1948-1917", ממנו עולה כי עוד בתקופת המנדט, לפני ההכרעה במלחמת העצמאות, כבר הספיקו הפלסטינים לרצוח כאלף פלסטינים שנחשדו על ידיהם בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית. המעקב ההיסטורי מצביע על התאמה מלאה בין אינטנסיביות המאבק הפלסטיני בישראל, לבין מפלס האלימות הפנימית בחברה הפלסטינית, שתירוצה הוא ענישת משתפי פעולה. ככל שהיו להבות המאבק בישראל גבוהות יותר, כך עונו ונרצחו יותר פלסטינים בידי פלסטינים. את הזכות לענות ולרצוח אזרחים באשמת שיתוף פעולה, שאבו הפלסטינים מ"הקוד הצבאי של המהפכנות הפלסטינית", שנוסח על ידי הנהגת פת"ח בלבנון ב-79', ואומץ בהתלהבות במהלך האינתיפאדה הראשונה. בין השאר, הוגדרו כאיום על המאבק הלאומי: מרגלים, מלשינים, סוחרי קרקעות, בעלי משרות ציבוריות ששירתו את הממשל הצבאי, בעלי זכויות יתר בשל קרבתם למוסדות הישראליים ואנשים שהיו מעורבים "בפעילויות לא מוסריות" כזנות, סחר בסמים והפצה של חומרים פורנוגרפיים. עם הקמת הרשות הפלסטינית הפך הקוד לחלק מחוקתה. הנהגת אש"ף, אז עוד ממקום גלותה בתוניס, היא שמימנה והכווינה את מלאכת העינוי וההרג של מאות חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל מידי שנה, כפי שעולה מדו"ח של ארגון 'בצלם', שיוחד לנושא. לפי הדו"ח, רצחו הפלסטינים בשש שנות האינתיפאדה הראשונה כאלף פלסטינים באשמת שיתוף פעולה. (בסאם עיד ספר 1200 נרצחים). מנתונים שמסר משרד הביטחון ל'בצלם', עולה שרק כ 35%-40% מבין הנרצחים אכן נמצאו בקשר כלשהו עם גורמי השלטון (עיד קובע אף פחות, כשליש בלבד שבאמת שיתפו פעולה). את כל היתר רצחו הפלסטינים ממגוון סיבות: החל בסכסוכים פליליים, עבור ב"הפרת הנחיות ההתקוממות", המשך בממכר קלטות פורנוגרפיות וכלה בסכסוכי שכנים, סכסוכים עסקיים, פגיעה בכבוד המשפחה, או יריבויות קדומות בין חמולות. ממחקר שפורסם באוניברסיטה העברית עולה כי גדודי עז עדין אל קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, הוקמו ברצועה ב-91' על ידי השיח' יאסין, בראש ובראשונה כדי לרצוח משתפי פעולה ולהציל את החברה הפלסטינית מנגעי הזנות והסמים. רק לאחר מכן החל להתארגן בחמאס מנגנון הפיגועים נגד חיילי צה"ל. בדו"ח של 'בצלם' מובעת אבחנה בין עמדת פת"ח (בהקבלה לתפקיד החוקר הטוב) לעמדת חמאס (החוקר הרע): בעוד חלק מחברי הנהגת אש"ף הביעו הסתייגות מהרצח הסיטוני, אך בפועל לא עשו דבר למונעו ולא חיפשו או הענישו את המבצעים, הצהיר החמאס בגלוי כבר מההתחלה על עמדתו העקרונית, לפיה רצח חשודים בשיתוף פעולה הוא מוצדק. מנהיג החמאס באותה עת, אחמד יאסין, אף נטל אחריות על רבות מהרציחות. התוצאה, לדברי 'בצלם' – לגיטימציה נרחבת בציבור הפלסטיני למעשים. לגיטימציה שהד חזק וברור שלה שלח השבוע 'הארץ' למרטין אינדיק. מכיבוי סיגריות על הגוף עד לכריתת אצבעות בגרזנים פריצת האינתיפאדה השניה בשנת 2000 היתה בבחינת חדשות רעות ומרות עבור אלפי פלסטינים נוספים, שכן עם פריצתה חלה אינפלצייה בעינויים וברצח באשמת שיתוף פעולה, כשגם בתקופה זו עמד מספרם של משתפי הפעולה האמיתיים על כשליש בלבד מן הנרצחים. איך נראית "פעולת חשיפת" משת"פים ו"הפסקת שירותיהם" כהגדרת הס, או, במילים אחרות, איך מענים הפלסטינים חשודים בשיתוף פעולה ואיך הם רוצחים אותם? עדויות של פלסטינים שנחקרו על ידי מוסדות הרשות הפלסטינית, שופכות אור על מה שהס דורשת מאינדיק לערוב שימשך ללא התערבות: בתפריט, בקצרה, כבילות ממושכות של הידיים מאחורי הגב ומשיכת הגוף כולו לאוויר, כיבוי סיגריות על הגוף, השתנות על נחקרים, איומים באונס האם והאחיות, החדרת בקבוקי משקה לפי הטבעת, הכרחה לשתות שמפו, נעילה בתוך ארון ברזל צר למשך מספר ימים לא ידוע, מכות שמאלצות כריתת אשך, כריתת אצבעות בגרזנים, הצלפות בגב בכבלי ברזל, התכת צינורות פלסטיק על העור החשוף עד שיטפטפו ועוד. התעלפת מהכאב? בעיטה, סטירה או דלי מים קרים יעירו אותך. כאלו, שעונו ולא נרצחו, היו מאות. בהחזקתם במתקני הכליאה, ראתה הרשות הפלסטינית תועלת רבה. לדברי עיד, במובנים רבים, הודאה במעשים והבעת חרטה שירתו טוב יותר את מנגנון התעמולה הפלסטיני. וכדי להשיג הודאה כזאת כל האמצעים היו כשרים. הרציחות הפכו לסיפור אחר. שתי הוצאות להורג שביצעה הרשות במקביל בינואר 2001, בעזה ובשכם, גררו איום אירופי בפני יו"ר הרשות דאז, יאסר ערפאת, לפיו אם לא יחול שינוי, יופסק הסיוע לרשות. התחקירן באסם עיד הסביר ב'הארץ' איך הגיב לכך ערפאת. אנשי ביטחון הפנים של פת"ח הציעו שבאופן רשמי יופסקו ההוצאות להורג, ובמקומם יחוסלו החשודים בשיתוף פעולה ללא משפט. ערפאת קיבל את ההצעה ו-900 חשודים כאלה נרצחו על ידי המנגנונים ביריות באותה תקופה וגופותיהם הושלכו ממכוניות בצדי הדרכים. עוד רבים אחרים ורבות אחרות נגררו מבתיהם באמצע היום לרחוב או לכיכר בידי חמושים רעולי פנים שהמתינו להתקבצות עוברים ושבים, ואז רצחו אותם ביריות והסתלקו. גם מבין אומללים אלה, מעריך עיד שמספר המשת"פים האמיתיים לא עלה על שליש. האם נהג אבו מאזן של ימי הרגיעה אחרת מערפאת של ימי העימות? במספרים, כנראה שכן. במהות, לא נמצאו הבדלים עקרוניים. גם הוא לא ראה בעיה לאשר גזרי דין מוות בתלייה על נאשמים בשיתוף פעולה עם ישראל, לאחר משפטים צבאיים שארכו פחות משעה אחת, אם כי בשנים האחרונות התקדמו הפלסטינים וכעת הם תולים מגרדומים ומרססים ביריות נאשמים בשיתוף פעולה רק לאחר שהם מעניקים להם זכות להגיש ערעור על גזר דינם, ערעור שלמרבה האכזבה נדחה בסופו של דבר ומסתיים בביצוע גזר הדין. האם שינה הציבור הפלסטיני את עמדתו כלפי הרצח השיטתי של חשודים בשיתוף פעולה?מסקר שפרסם משרד הפנים של חמאס באחרונה, עולה שמרבית תושבי עזה תומכים בהוצאתם להורג של מורשעים בשיתוף פעולה עם ישראל. דו"חות נוספים של ארגון אמנסטי מהשנים האחרונות, מצביעים אף הם על כך שהפעולה שעליה דורשת הס להגן בערבויות, שרירה וקיימת. עמירה הס – מועילה או מזיקה לאינטרס הפלסטיני? עמירה הס מתגוררת ברמאללה. בעבר התגוררה בעזה. כשנשאלה בעבר על היררכיות הסיקור שלה כתושבת עזה, ענתה כי "לי יש היררכיה אחרת שיוצאת מתוך המצב פה (בעזה – מקום מגוריה באותה עת. ח"ע) ולא מתוך סדר היום שמחליטה ישראל". המשמעות היא שהס ניערה מעליה את ההוויה הישראלית והשתלבה בהוויה הפלסטינית. האם צדק מארקס ואכן ההוויה קובעת את התודעה? לפני פחות משנה, לפני שצידדה בידוי אבנים על אזרחים, ולאחר מכן סירבה להתייחס לפציעתה האנושה של התינוקת אדל ביטון מידוי אבנים, בטענה ש"זה הכאב שלה", פרסמה הס ב'הארץ' ידיעה מעזה, על הוצאה להורג בירייה של שישה חשודים בשיתוף פעולה עם ישראל. את אחת הגופות קשרו חמושים לאופנוע וגררו אותה לטיול ברחובותיה הראשיים של העיר, כשהיא מורחת אחריה על הכביש, כריר חילזון, שובל מדמם של גרידת גוף. הידיעה של הס הכילה שש פסקאות. שתיים מהן, באופן לאקוני להדהים, ללא מילה אחת של ביקורת או הסתייגות, תיארו את ההוצאות להורג ואת הגרירה הברברית מהאופנוע. ארבע נוספות, מאת מקורות פלסטיניים, תיארו את הבהלה האזרחית מה"מתקפה" הצפויה של "צבא ההגנה" (המרכאות במקור). מתוך איזו תודעה צומח דיווח כזה? הסימביוזה בינה לבין מערכת 'הארץ', אם כן, נראית מלאה. כשבישרה לפני שנים אחדות לממונים עליה במערכת העיתון שעלתה על סיפון ספינה המתעתדת לפרוץ את הסגר הימי על עזה, פעולה שמוגדרת בישראל כפעולה עוינת ובלתי חוקית, הם הגיבו , לפי עדותה, ב"שמחה גדולה". הפרת החוק הבוטה הזו התקיימה, אפוא, בחדווה משותפת למערכת ולכתבת. "לעם הפלסטיני אין תרבות של זכויות-אדם כמו במדינות דמוקרטיות נאורות", מסביר באסם עיד, "ולכן הוא אינו מגלה אכפתיות לנעשה בשטחי הרשות ולכן ההפרות נמשכות". האם מועילים עמירה הס ועיתון 'הארץ' לאינטרס הפלסטיני לברוא לעצמם תרבות של כיבוד זכויות אדם, או שהם מזיקים לו? כבדו שערי עזה, כמילותיו של משה דיין בשעתו. מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם. ועם זאת, לא מעיתון 'הארץ' ולא מעמירה הס יבקשו הפלסטינים את דם אחיהם המעונים והנרצחים. רק מעצמם.
זה מראה דבר אחד בלבד. שהיא לא בעד הפלסטינים או בעד שלום. היא רק נגד המדינה ומשתמשת בפלסטינים כבר תותחים לדעותיה. גם הם מקורבנותיה הגב