הנקודה הארכימדית באסטרטגיה האיראנית, כפי שהם עצמם מתארים אותה

במוצאי שבת האחרונה, כמעט שתי יממות לאחר פרוץ המלחמה עם איראן, התפרסם ב'טהארן טיימס' מאמר מעניין שביטא בצורה כנה את עמדת משטר האייתולות כלפי המלחמה.

אני ממליץ לכל אחד לקרוא אותו, כאן בקישור. מי שהאנגלית קשה לו יכול כמובן להעלות אותו ל ChatGPT ולתרגם אותו לעברית.

המאמר, המכנה אותנו "הכיבוש הרוצח תינוקות", (האם הרפרנס מוכר?) מביע אופטימיות באשר לתוצאותיה הסופיות של המערכה. הוא טוען שתגובת איראן למתקפה הישראלית משקפת "כבוד וסבלנות אסטרטגית", חוגג את הפגיעות המדויקות של הטילים האיראניים ב"אתרים הרגישים ביותר של הצבא הציוני", מכריז שהשגת נשק גרעיני היא ערובה חיונית להישרדות איראן, ומזלזל בסיכול הממוקד של בכירי משמרות המהפכה, אותם הוא מתאר כ"קשישים" שממילא עמדו על סף פרישה לגמלאות והעברת המקל לקצינים צעירים יותר, וישראל רק זיכתה אותם בכבוד העליון להיות שהידים בדרך לירושלים.

ללב העניין מגיע המאמר כשהוא מעלה את מה שהוא מכנה "שאלה יסודית": והיא: "האם לישות הציונית יש את החוסן הפנימי לשרוד עד 2040?"

בתשובה, מפנה המאמר למאמרו של עורך 'הארץ' אלוף בן, מלפני ימים אחדים, ששאל בדיוק את אותה שאלה. מתברר שדוברי האייתולות שואבים עידוד מהשאלה שהעלה עורך 'הארץ', אותה הם מתארים "עדות פנימית מהעיתונות העברית, שזורה בפחד ובהודאה".

בהמשך המאמר מסתבר שהאיראנים שואבים עידוד מכך שישראל היא, לפי מסקנתם, "המשטר היחיד בעולם שבו המתנחלים עצמם דנים בפומבי כמה זמן עוד נותר לו. אין עוד מדינה בעולם שבה האזרחים שואלים בגלוי: "מתי תקרוס מדינתנו?" או "כמה זמן עוד נישאר על המפה?" אפילו במלחמות אזרחים עקובות מדם, הלבנונים, התימנים או האוקראינים לא שאלו שאלות קיומיות כאלה."

וכך, על סמך רוחות הנכאים והיאוש הנושבות מדפי 'הארץ' בפרט והעיתונות הישראלית בכלל, מסיק המשטר האיראני שישראל "במצב של קריסה צפויה… מתפוררת מבפנים, קרועה בין פלגים לוחמים, נטולת אמון, ומלאת אזרחים מיואשים."

"לסיכום", קובע המאמר, "דבריו של אלוף בן מאשרים את צדקת דבריו של האימאם חמינאי, שאמר שוב ושוב שהישות הציונית לא תשרוד עד שנת 2040."

והנה לנו, ישר בפרצוף, נזקה של התקשורת הישראלית ותוצאותיה החמורות של המלחמה הפסיכולוגית חסרת הרסן שהיא מנהלת נגד החברה הישראלית.

תמונת המציאות הכוזבת שהיא מפיצה, המציגה אותנו כחברה חלשה כקורי עכביש, מפיחה עזוז באויב. הוא תוקף אותנו כי הוא מקווה לשבור אותנו. הוא מקווה לשבור אותנו כי הוא חושב שהשבירה בהישג יד. הוא חושב שהשבירה בהישג יד כי אנחנו מצטיירים בעיניו, בתקשורת שלנו, כשבירים וחלשים.

אבל אנחנו לא. למעשה, ההיפך הגמור מזה הוא הנכון. כל מדדי האושר והשגשוג האנושי ממקמים את ישראל בצמרת העולמית של האופטימיות באשר לעתיד. וכשבודקים את מצב הרוח בקרב הצעירים, מגלים שהדורות הצעירים בישראל הם במקום השני בעולם כולו באופטימיות ובביטחון שהם חשים כלפי העתיד. כלומר – המציאות שמתוארת בתקשורת, פשוט שקרית. היא אולי משקפת את הלך הרוח בקרב הקומץ הפוסט ציוני הזועם והמתוסכל ש'הארץ' הוא בטאונו, אבל כלל לא את הלך הרוח הישראלי הרחב.

איזו טרגדיה. אנחנו אומרים על עצמנו שאנחנו חלשים, האויב מאמין, תוקף ומסב לנו אבידות, ואז מגלה שההיפך הוא הנכון. ומי יחזיר לנו את כל בנינו ובנותינו המשלמים בנפשם, גופם וחייהם על האשליה הזו שהתקשורת מטפחת אצל האויב?

הצעתי לאלוף בן להציע את הזווית שלו על העניין. תגובתו: "אין לי זווית. כתוב מה שתמצא לנכון"