הצהרת ירושלים או הלבנת ירושלים?

לפני כחודש, פורסמה הגדרה חדשה של האנטישמיות בשם 'הצהרת ירושלים על אנטישמיות'. ההצרה היא יוזמה של מכון ון-ליר בירושלים וחתומים עליה כ-200 מלומדים, מקצתם ישראלים. היא מבקשת לתקן את הגדרת העבודה לאנטישמיות של IHRA (הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה) מ-2016, אשר אומצה על ידי מדינות וארגונים רבים. לטענת המנסחים, ההגדרה של IHRA מתמקדת יתר על המידה בישראל ובסכסוך במזרח התיכון ופוגעת בחופש הביטוי באמצעות הדבקת התווית "אנטישמי" למבקרים חריפים של ישראל.

למרות שהצהרת ירושלים הובילה לדיון ער בעולם היהודי, התקשורת העברית לא הקדישה לה ולו מילה, עד שלאחרונה כתבה פרופ' אווה אילוז ב'הארץ':

הצהרת ירושלים על אנטישמיות, שאני סייעתי בכתיבתה וחתומה עליה, היא ניסיון חדש להביא את שני המאבקים [נגד אנטישמיות ולמען זכויות הפלסטינים, ש.ב.מ] לדור בכפיפה אחת… על כן, הצהרת ירושלים על אנטישמיות שואפת לתקן את הבלבול שנוצר מהגדרת האנטישמיות הרווחת של IHRA, ומהשימוש הפוליטי שנעשה בה.

מה ההבדל בין שתי ההגדרות? ההגדרה של IHRA קובעת כי "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי בשנאה כלפי יהודים". זה כולל את "מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי", "הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית" ו"יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל".

לפי הצהרת ירושלים, "אנטישמיות היא אפליה, דעה קדומה, עוינות או אלימות כלפי יהודים כיהודים". נוסף על קווים מנחים ודוגמאות שונות לתפיסות אנטישמיות, ההצהרה מרחיבה בדוגמאות לגביהן היא טוענת כי הן אינן אנטישמיות "כשלעצמן" – כגון התנגדות לציונות, חרם על מדינת ישראל או סטנדרטים כפולים.

לפי אילוז, מכיוון שהצהרת ירושלים אינה מדביקה את התווית "אנטישמי" לאנטי-ציונים ומבקרי ישראל על לא עוול בכפם, היא מאפשרת להילחם באנטישמיות באופן טוב יותר.

אך זה רחוק מלהיות נכון. ראשית, אילוז (וההצהרה שהיא מקדמת) מתעלמת מכך שהעוינות המודרנית לציונות ולמדינת ישראל היא לעתים קרובות כיסוי לאנטישמיות הקלאסית ה"רגילה", ולעתים מזדמנות מידרדרת להסתה כנגד יהודים.

דוגמה לכך מספקת אילוז עצמה:

דוגמה מהזמן האחרון היא ארגון זכויות האדם 'בצלם', שכינה בתואר אפרטהייד את משטר ההפרדה בין האוכלוסייה היהודית לפלסטינים בשטחים הכבושים… מיד הוגדר התואר אפרטהייד כאנטישמי, מפני שמהדהדת בו מסורת ארוכה של דמוניזציה ליהודים.

האמת היא שהדוח של בצלם מגדיר כאפרטהייד את כל שטחה של ישראל, אך זו לא הסיבה שהוא כונה אנטישמי. הבעיה החמורה יותר עם הדוח היא השימוש החוזר ונשנה שלו בביטוי 'עליונות יהודית', אשר עד לא מכבר היה נחלתו של הימין הניאו-נאצי, ושם ספרו של מנהיג הקלו-קלוקס-קלאן דייוויד דיוק.

טעות זו אינה מקרית – למעשה היא צפויה למדי ממי שסייעה לנסח הצהרה שכמה ממחבריה הודו כי בעיניהם, אנטישמיות שבאה מצד ימין של המפה הפוליטית היא הסכנה האמיתית (ובמאמצם לגמד אנטישמיות שמאלנית, הם מתעלמים לחלוטין מאנטישמיות אסלאמית).

על רקע זה ניתן להבין מדוע הצהרת ירושלים זכתה לתמיכתה הנלהבת של ג'קי ווקר, שסולקה ממפלגת הלייבור הבריטית על רקע התבטאויותיה האנטישמיות.

זה גם עוזר להבין מדוע בין החותמים על האמנה נמצאים אי-אלו אנטישמים של ממש – לא, לא סתם "אנטי-ציונים". למשל, ריצ'רד פאלק  אשר בין שאר מעלליו, שיבח את ספרו של גלעד עצמון בו נכתב כי "ייתכן כי היטלר צדק, אחרי הכל" וכי היהודים הם "העם היחיד שהצליח לשמר ולתחזק זהות לאומית המבוססת על גזע, התפשטותית וג'נוסיידית אשר אינה שונה מהאידאולוגיה הנאצית".

או סרג'יו לוצאטו, אשר קידם בהתלהבות ספר שטען במלוא הרצינות כי בהחלט ייתכן שהיהודים בעבר רצחו ילדים נוצרים והשתמשו בדמם להכנת מצות.

מדוע אנשים כאלה מיהרו לאמץ הצהרה שלכאורה מיועדת להילחם באנטישמיות? אולי משום שלא פחות מש'הצהרת ירושלים' שקדה על להסביר מה נחשב לאנטישמי, היא התאמצה להגדיר מה לא; ומשום שמנסחיה מדרגים סוגי אנטישמיות שונים כחמורים יותר או פחות; או בקיצור, כי ישנם אנטישמים רבים אשר 'הצהרת ירושלים' מנקה מכל רבב.