הציונות בעד או נגד המסורת היהודית?

התגובה הלאומית לפטירתו של הרב עובדיה יוסף, היתה לצנינים בעיניו של רון טירה, שפרסם מאמר תקיף נגדה ב'מעריב' ("המאבק על הזהות", 22.10).

 

מותר להסתייג מממדי האבל הלאומי ומסט הערכים שייצג בחייו הרב עובדיה. לא זו הנקודה המעניינת במאמר. מעניינת יותר הסיבה שעליה משעין טירה את קביעתו, לפיה מורשת הרב יוסף כה גלותית ושלילית. וכך כותב טירה:

 

להשקפתי אין לי היסטוריה בתקופה שמשנת 67 (שנת היציאה לגלות) ועד לשנת 1907, כשארגון בר גיורא עלה לסג'רה, ופרשים חמושים דוברי עברית שוב דהרו למרגלות התבור.  הציונות לא ביקשה מקלט בטוח ליהודים. היא ביקשה מהפכה: להמציא מחדש אומה וערכים. אויבי הציונות לא היו הבריטים והערבים, אלא המסורת והמנטליות היהודית. הציונים מכל קצות הקשת הפוליטית דחו את תרבות הגולה, מערבית ומזרחית כאחת"

 

הציונות, כך טירה, היא מהפכה במובן זה שאינה מהווה התפתחות על הרצף ההיסטורי היהודי, הכולל את שנות הגלות, אלא יש לה נקודת התחלה ברורה: הפטרול החמוש ודובר העברית הראשון שרכב כאן, בשנת 1907. לשיטתו, היהדות שממנה נבע הרעיון הציוני אינה היסטורית אלא לאומית בלבד. המסורת והמנטליות היהודית, כפי שהתגבשו בזמן שקדם ל-1907, הן, לדבריו, לא המסד שעליו נשענת הציונות אלא ההיפך הגמור מכך – הן אויבותיה של הציונות. הן אינן קיימות מבחינתו. טירה אינו מייחד את דבריו לדת היהודית, כלומר להשקפה הדתית, ההלכתית והמעשית של עובדת היות האדם בגולה יהודי. אכן הקשר בין היהדות כדת לבין הציונות מורכב ונתון לפרשנויות שונות וסותרות. תחת זאת הוא כולל בין אויבות הציונות גם את המסורת היהודית, כפי שנתגבשה בגולה. משמעות דבריו היא שמוביליו ומפתחיו של הרעיון הציוני עשו זאת בלי להביט לאחור, כי אין מאחור כלום, שהרי נקודת האפס היא הנקודה בה, כתוצאה ראשונה של קרימת עור וגידים על פני רעיונם, החלו פרשים עבריים לדהור למרגלות התבור.

 

האם עומדת טענתו של טירה במבחן ההיסטוריה? לא בדיוק. למרות שקבוצות יהודיות אורתודוקסיות, כדוגמת חסידות סאטמר, התנגדו לציונות ממניעים דתיים, הרי שהאויבים האמתיים של הציונות, מי שנלחמו בציונות מלחמת חורמה, היו דווקא החילונים המשכילים ביותר. תנועת הבונד הסוציאליסטית היהודית, היתה גדולה פי כמה מהציונות בראשיתה, אבל התנגדה לה בחריפות. כמוה גם התנועה הרפורמית המשכילית, שהמירה את רעיון קיבוץ הגלויות בארץ ישראל ברעיון משיחי אוניברסאלי, לפיו צועד העולם כולו אל אחרית ימים של שלווה ורעות. מצעה של התנועה הרפורמית התנגד לציונות והתנועה אף מחקה מסידור התפילה הרפורמי את התפילות הנוגעות לשיבה לציון, כדוגמת ברכת "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

 

מחוללי הרעיון הציוני היו אנשי תנועת "חיבת ציון", שהגורם הראשון לצמיחתם היה הזיקה למסורת היהודית בקרב יהודי מזרח אירופה, אותה זיקה שהתפתחה במאות השנים שאותן סיכם טירה במילים "אין לי היסטוריה". ההיסטוריון פרופ' שלמה נאמן, כתב שפעולתם הושפעה מ:

 

חינוך ביתי מסורתי, שהוליד את ההכרה שכל פתרון שצריך להתקבל, מוכרח להימצא בהתאמה עם המסורת המקובלת על המוני היהודים.

 

אחריהם באו מנהיגי התנועה הציונית: זאב ז'בוטינסקי, שבנאום שנשא בפתיחת קונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה בשנת 1935 קבע כי

 

עניין עילאי הוא ל"מדינה" – ואצלנו לאומה – שאש התמיד לא תכבה, שבמערבולת השפעות אין-ספור, הגורפות את הנוער בימינו, ולעתים מתעות ומרעילות אותו, תישמר השפעה זו, שהיא בלי ספק הטהורה מכולן, רוח ה'.

 

 'אחד העם', שהתכוון לדת לאומית, אבל כזו שתהיה מושתתת

 

לא על גשמיותה של אדמת א"י, אלא על רוחניותה

 

או חיים וויצמן, שבספרו 'מסה ומעש', כתב (עמ' 16):

 

אבי עוד לא היה ציוני, אבל הבית היה ספוג כולו מסורת יהודית עשירה, וארץ-ישראל היתה מרכז כל המנהגים, והכיסופים אליה מילאו את כל חיינו.

 

והיה גם מקס נורדאו. רופא עיניים פריזאי, אינטלקטואל ענק, חילוני מוחלט, מתבולל מדושן ושבע, ועם זאת – האישיות הראשונה בעלת המשקל הציבורי הגבוה, שנענתה לקריאתו של הרצל להצטרף לתנועה הציונית. אישיות שנסיבות היסחפותה אחר הרעיון הציוני, שוות הרחבה:

 

בספר זיכרונותיו, סיפר פרופ' אברהם שלום יהודה, ציר מבאי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נציג הישוב הישן בירושלים, איך הוזמן נורדאו על ידי הרצל לנאום ואיך עמד על הבמה וקרא שוב ושוב "ושבו בנים לגבולם, ושבו בנים לגבולם". אותו אברהם שלום יהודה, שידע על המרחק הרב שבין נורדאו למסורת ישראל, לקח את נורדאו לפינת האולם ושאל אותו לפשר הקריאה. נורדאו סיפר לו איך באחד הימים הגיעו אל מרפאת העיניים שלו בפריז, ילד יהודי מזרח אירופי מלווה באימו, ושניהם מוזנחים, "כאבק אדם", ועיני הילד דלוקות בדלקת. "בליבי כעסתי עליהם", אמר לו נורדאו. "על הדרך שבה הם מגדלים את ילדיהם. שאלתי את הילד 'איפה אתה לומד?'. 'בחיידר.'. 'מה למדת השבוע?' עיניו הילד אורו כשסיפר שלמד את המדרש על רחל אימנו, העתידה לעמוד בפתח קברה ולחכות לכל הבנים שחוזרים לארץ ישראל. ראיתי בעיניו האורות, שהילד כולו בספירת הרוח. הסתובבתי לקיר כדי שלא יראני דומע. אמרתי לעצמי 'אתה חושב את עצמך ותראה איזה שיעור העביר לך ילד קטן'. למחרת פתחתי את העיתון וראיתי מודעה: 'כל מי שרוצה למצוא פתרון לבעיה היהודית מוזמן ליצור עימי קשר. על החתום, ד"ר הרצל'. מיד יצרתי עמו קשר". (אברהם שלום יהודה, "כשלמדתי רש"י – פרק מזיכרונותי", עמ' 19-23)

 

צודק טירה בכך שיהיה זה לא נכון להציג את מחוללי הציונות, כיהודים שרגש דתי המפעם בהם בחוזקה, הוא שהביאם להקים את התנועה הציונית. טועה טירה ומטעה, בקביעתו לפיה המסורת היהודית והמנטליות היהודית אינן המסד לציונות אלא אויבותיה. בין אם משום אותה 'נקודה יהודית' בלשונו של נתן אלתרמן, "החורגת מתחומי ההסבר וכלובו", בין אם משום זיהוי המסורת והמורשת היהודית שהתעצבה בגולה, ככוח שבלעדיו לא יהפוך הרעיון הציוני מהלכה למעשה, ובין אם משילוב שניהם, הרי שהמסורת היהודית והמנטליות הנובעת ממנה, היו כלים בשירות אבות הציונות ולא כנגדם.

 

"אין לי עניין ביידישפיל ובבוסתן ספרדי, בערכי העדות והגלות", מסכם רון טירה את מאמרו. "את ערכי ישראל סללו הפלמ"ח וטייסות חיל האוויר, דגניה וישקר, האוניברסיטה העברית ובג"ץ".

 

ועל כך כבר השיב לו ברל כצנלסון, אחד הבולטים שבאבות הציונות, במאמרו 'חורבן ותלישות', אותו פרסם בעיתונו 'דבר', כמעט שמונים שנה לפני שכתב טירה את מאמרו זה בעיתון 'מעריב':

 

מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימיו, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה?