ושוב, 'הארץ' מפיץ שקרים בנוגע לזמינות המים בעזה

כחלק משיטפון הדוחות האנטי-ישראליים על המלחמה בעזה המתרגש עלינו לאחרונה (הקודם היה דוח של 'אמנסטי אינטרנשיונל', שהגדיר מחדש את פשע הג'נוסייד כדי שיוכל להאשים בו את ישראל), מדווח עיתון 'הארץ' על דו"ח חדש שהוציא לאחרונה ארגון Human Rights Watch ('משמר זכויות האדם', ולהלן HRW):

הבוקר מפרסם ארגון חשוב נוסף — Human Rights Watch — דו"ח על המצב ההומניטרי ברצועת עזה וקובע כי ישראל אחראית לפשע של הכחדת עם. הדו"ח אינו קובע מפורשות כי ישראל מבצעת רצח עם, אבל מעלה את הסברה כי המעשים שביצע צה"ל ברצועה — וכן ההתבטאויות של מנהיגים ישראלים — עלולה להגיע לכלל רצח עם.

הכתב ניר חסון מסביר שהדו"ח "מתמקד במניעת גישה למים מתושבי הרצועה".

כיאה ל'הארץ' בכלל ולכתב ניר חסון בפרט, לא נעשה כל ניסיון עיתונאי מינימלי לבדוק את ערכו של הדו"ח ואת אמיתות הטענות המופיעות בו. למה להם לטרוח? הרי הדו"ח "מתפרס על פני 184 עמודים" ומחבריו "התבססו על עשרות ראיונות וניתוח של צילומי לוויין"! לכן, חסון בחר לקחת את הדוח כמות שהוא, ללעוס אותו מעט ולהקיא אותו על דפי העיתון ללא ביקורת או עוררין. וכך הוא כותב:

לעזה יש שני מקורות מים נקיים — מים שהרשות הפלסטינית קונה מישראל ושמוזרמים ממנה, ומתקני התפלה של מים מליחים. מיד לאחר מתקפת 7 באוקטובר עצרה ישראל את הזרמת המים, ועם קריסת רשת החשמל ברצועה זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה הפסיקו מתקני ההתפלה לעבוד. מאז חודשה חלקית הזרמת המים ומתקני ההתפלה חזרו לפעול חלקית באמצעות גנרטורים, אבל כמות המים המיוצרת ברצועה היא פחות מרבע מהכמות שיוצרה לפני המלחמה, שגם אז סבלו תושבי עזה ממחסור במים נקיים.

הנכתב על מתקני ההתפלה פשוט אינו נכון. כבר מזה זמן מה הם אינם פועלים על גנרטורים, והם עובדים במלוא הקיבולת. כזה הוא מפעל ההתפלה בדיר אל-בלח אשר חובר לרשת החשמל הישראלית, על מנת שיעבוד 24 שעות ביממה (לעומת 3-4 שעות לפני כן) כדי להגביר באופן דרמטי את תפוקתו. החיבור הושלם על ידי צה"ל בתחילת נובמבר, ותודות לכך המפעל מספק כעת 20,000 מטרים מעוקבים של מים מדי יום ביומו. הוא מספק מים לתושבי דיר אל-בלח, חאן יונס והאזור ההומניטרי האל-מוואסי.

מפעל התפלה נוסף, הממוקם באזור חאן-יונס, חובר למערכת החשמל הישראלית כבר ביולי, לאחר שישראל הגיעה להסכם עם UNICEF בנוגע להפעלתו. הוא מספק 15,000 מטרים מעוקבים של מים מדי יום.

בנוסף על מתקנים אלו, ישראל מעבירה מים לרצועה באופן ישיר, גם אם בהיקף קטן יותר לעומת טרם המלחמה, דרך שלושה קווי מים. צינור אחד חזר לפעול שבוע לאחר פרוץ המלחמה, וצינור שני הופעל שבועיים לאחר מכן. צינור שלישי הופעל באפריל, לאחר שפועלים ישראלים ופלסטינים עבדו על תיקונו משני צידי הגבול, תחת אבטחה כבדה של כוחות צה"ל. זאת בניגוד לטענת 'הארץ' ש"צה"ל מונע באופן שיטתי הכנסת מכשור וחלקים הדרושים לתיקון תשתיות מים".

בנוסף למתקני ההתפלה שישראל חיברה לחשמל ולקווי המים, לפי המידע שפרסם מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) גם בארות מים עדיין מהוות מקור מים משמעותי לתושבי רצועת עזה. למשל, הבארות שבמחנות המרכז מספקות 20 אלף מטר מעוקב מים ביום, ובעיר עזה – כ-12 אלף. זכותו של ניר חסון לא להאמין לצה"ל, אבל הוא פשוט לא מנסה לבדוק אם נתונים אלה נכונים, אלא מתעלם מהם לחלוטין ולא כותב עליהם מילה.

הוא גם אינו כותב על מקורות מים נוספים שזמינים בעזה, כגון הרשת של שישה מתקני התפלה שהוקמו על ידי איחוד האמירויות ברפיח המצרית. מפעלים אלו מספקים 1.6 מיליון גלונים (כ-6 מיליון ליטרים) של מים מדי יום ל-600 אלף איש ברחבי רצועת עזה. נתונים אלה, חשוב לציין, אינם כלולים בחישובי המים לנפש שמפרסם מתפ"ש.

ניר חסון מסכם:

בשנה האחרונה כמות המים הנקיים הזמינה לנפש ביום ברצועה נעה משני ליטרים עד תשעה ליטרים בלבד. זאת בניגוד להערכות בצה"ל [המופיעות בתגובת דובר צהל שבסוף הכתבה, ש.ב.מ], שטוען כי בצפון הרצועה אדם מקבל כ–107 ליטר מים ביום, ובמרכז הרצועה ובדרומה, שלשם פונתה רוב אוכלוסיית הרצועה, הממוצע נע בין 20 ל–34 ליטרים ביום.

אז איך נדע כמה מים באמת זמינים לאוכלוסייה? מצד אחד יש לנו את טענת ניר חסון ו-HRW – ששיקרו בנוגע למתקני ההתפלה, קווי המים לרצועה והתעלמו מקיומם של מקורות מים נוספים. מצד שני ישנה גרסת צה"ל. אתם תבחרו למי להאמין.

להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.