ישראל משחררת מחבלים; בעולם מדווחים על "אסירים פוליטיים"

מה שברור לכל ישראלי לגבי טיבם של המחבלים הפלסטינים אותם מתכוונת ישראל לשחרר, לא ברור כלל לצרכני התקשורת הזרה. ככה זה כשקוראים לרוצח "אסיר פוליטי". מה עוד הם לא מספרים לקוראיהם?

                                                                הפגנה נגד שחרור אסירים שלשום (פלאש 90)

בישראל ישנה הסכמה כמעט מקיר לקיר כי שחרור מחבלים פלסטינים עם דם על הידיים כמחווה למחמוד עבאס, הינו מעשה קשה, מתסכל וכואב. גם מי שחושב שהצעד מוצדק לא יכול שלא לחרוק שיניים בכעס נוכח התמונות הממשמשות ובאות של רוצחים חסרי חרטה המשתחררים לזרועותיהם הצוהלות של משפחותיהם. לצרכן התקשורת הישראלי ברור מי הם אותם משוחררים מכיוון שכלי התקשורת מזכירים לו במי מודבר, החל בפרסום רשימה מפורטת של המחבלים על פשעיהם, וכלה בסיפורים אישיים ומונולוגים של קרובי הנרצחים המופיעים כמעט בכל כלי תקשורת.

אך נדמה שמה שברור לישראלים לא כל כך ברור לצרכן תקשורת בריטי או אמריקאי (או כל אדם הקורא עיתונות בריטית ואמריקאית). זאת מכיוון שכלי תקשורת זרים משתמשים בביטוי בלתי מדויק וחסר רלוונטיות בהקשר של שחרור האסירים הפלסטינים – "אסירים פוליטיים".

מילון אוקספורד מגדיר אסיר פוליטי כ"מי שנאסר בשל דעותיו או מעשיו הפוליטיים". אפילו האיחוד האירופי היטיב להבחין בפרצה הקורצת לטרוריסטים – שמאז ומעולם ראו עצמם כמבצעים מעשים פוליטיים – וחסם אותה באופן חד וברור. בהגדרה למונח "אסיר פוליטי" אשר הובאה רק בשנה שעברה לאישור בפני וועדה של הפרלמנט האירופי נאמר בבהירות כי:

אלו אשר איבדו את חירותם בשל פשעי טרור לא ייחשבו כאסירים פוליטיים, אם נשפטו ונגזר דינם בהתאם לחוקי המדינה ובהתאם לאמנה האירופאית לזכויות האדם.

ואולם, מסתבר כי אבחנה כה בהירה ופשוטה זו לא מתקיימת במקרה של ישראל. בשבת האחרונה (20.7) דיווח 'האינדיפנדנט' הבריטי בכותרת דרמטית כי:

 
תרגום:

ארה"ב תיווכה בעסקה לחידוש שיחות השלום במזה"ת בעקבות הבטחת ישראל לשחרר אסירים פוליטיים פלסטינים.

האם בעיני העיתון הבריטי מי שרצחו אזרחים ברחוב בדקירות סכינים, שרפו למוות נוסעים באוטובוסים ומכוניות, רצחו זוגות ביער או קשישים בבתיהם, הניחו פצצות בתוך אוטובוסים עירוניים והוציאו להורג מי שנחשדו בעיניהם כמשתפי פעולה, הם "אסירים פוליטיים"?

מסתבר שה'אינדיפנדנט' איננו לבד וכי כלי תקשורת בריטיים נוספים מקפידים גם הם לבלבל בין ההגדרות ולהטעות את קוראיהם בעניין זה. כך לדוגמא, באפריל השנה הגדיר ה-BBC את האסירים הפלסטינים כאסירים פוליטיים במאמר על מותו מסרטן של האסיר מיסרה אבו חמדיה, ובאותו החודש דיווח הגארדיאן הבריטי, בהקשר של ניסיונו של ג'ון קרי להתניע מחדש את המו"מ, כי:

הפלסטינים דורשים את שחרורם של 123 אסירים פוליטיים המצויים בבתי הכלא מהתקופה שקדמה לחתימת הסכמי אוסלו.

הכתבה בגארדיאן תוקנה לאחר שאתר CIF Watch – אתר אחות של 'פרספקטיבה' המנטר את התקשורת הבריטית – פנה לעורכיו והעיר להם על אי הדיוק. לאחר התיקון נכתב בה:

הפלסטינים דורשים את שחרורם של 123 אסירים אשר הפלסטינים רואים בהם אסירים פוליטיים.

התיקון עדיין מותיר את הקורא מבולבל. אם הפלסטינים רואים בהם אסירים פוליטיים, כיצד הישראלים רואים אותם? ומה הם באמת?

מחבל או קדוש מעונה?

יהיו שיטענו שזו היטפלות לקטנות – מה זה חשוב כיצד מגדירים את האסירים. אבל לא לחינם מנהלים הפלסטינים קמפיין כה עיקש להגדרת המחבלים כאסירים פוליטיים. המונח "אסיר פוליטי" נושא משמעות עמוקה – קיומם של אסירים פוליטיים מהווה תופעה המתקיימת רק במדינות חשוכות שאינן מכבדות זכויות אדם. אסיריהן הפוליטיים הם אות הקין הטבועה על מצחיהן; ניתן כמעט לומר כי האסיר הפוליטי הוא בהגדרה חף מפשע, ולעיתים אף נתפס כמרטיר נאצל. כאשר העיתונות משתמשת במונח "אסיר פוליטי", היא מקבעת בכך אצל הקוראים נרטיב ברור של מי הטוב ומי הרע בסיפור. לא רק שיש לשחרר את האסיר הפוליטי, אלא שהמדינה החשוכה בה הוא מוחזק – ישראל במקרה זה –היא מדינה המפרה זכויות אדם.

חשוב לציין כי גם כאשר חלק מכלי התקשורת הזרים דווקא נמנעים מלהשתמש בביטוי "אסירים פוליטיים", הם מוצאים דרכים אחרות לעוות את תמונת המציאות. לדוגמא, שלשום (28.7) פרסם הגארדיאן כתבה נוספת אשר סוקרת את החלטת הממשלה לשחרר אסירים פלסטינים לקראת חידוש המו"מ. הפעם, הכותבת הארייט שרווד (אשר, כאמור, כבר תוקנה פעם אחת), נזהרת בלשונה. במהלך כל הכתבה, היא משתמשת במינוח הניטראלי "אסירים", וגם כאשר היא מציינת כי הפלסטינים "רואים באסירים גיבורי עם", היא מקפידה לציין שזו דעתם של הפלסטינים. אלא שהבעיה הפעם איננה במינוח, אלה בפרט מהותי חסר. בכתבה שלמה העוסקת בשחרורם של האסירים, לא מופיע ולו פעם אחת ההסבר או ההקשר בעוון מה נכלאו אותם אסירים מלכתחילה. רק לקראת סוף הכתבה, כאשר מצוטטים מספר פוליטיקאים ישראלים המגנים את שחרור המחבלים, ניתן להבין שלאותם אסירים נשואי הכתבה יש קשר כלשהו לטרור.

השמטה נוספת ומניפולטיבית מתקיימת בסוף הכתבה, שם מופיע קישור לרשימת 104 האסירים הצפויים להשתחרר. הקישור הוא לכתבה באנגלית של סוכנות הידיעות הפלסטינית מע'ן, בה מופיעים רק שמות האסירים והשנה בה נעצרו. הבחירה המודעת לספק רשימה ללא פירוט מעשי הטרור בגינם נעצרו האסירים, בולטת עוד יותר כאשר רשימה מלאה ומפורטת באנגלית זמינה ברשת, באתר 'קאמרה', אתר האחות של 'פרספקטיבה' בארה"ב. העלמת הרקע וההקשר החיוניים כל כך לסיפור – מעורבות האסירים בטרור וברצח – משאירה את הקוראים ללא יכולת להבין את העמדה הישראלית.

נאסר בגלל תליית דגלים?

דוגמאות נוספות להשמטות: בפברואר השנה, סיקר ה-BBC את שביתת הרעב של מספר אסירים פלסטינים, בלא שטרח לציין מדוע נאסרו אותם אסירים. בין השובתים היו מחבלים שנאסרו בגין ניסיון לרצח. במקרה אחר, לקראת שחרור המחבלים הפלסטינים בעסקת שליט, הניו יורק טיימס פרסם כתבה על אסיר, אשר לטענת העיתון האמריקאי נאסר מכיוון "שתלה דגלי פלסטין וזרק אבנים". למעשה אותו אסיר, עז-א-דין שחאדה אקראם, נאסר בגין אימונים בנשק, ניסיון לרצח, פעולות איבה ושימוש בנשק, תחמושת וחומרי נפץ.

בין אם הכתבות בתקשורת הזרה מציגות את האסירים הפלסטינים כאסירים פוליטיים, ובין אם הן מחסירות מן הקורא את הרקע למאסרם מלכתחילה, דבר אחד ברור – הקורא בחו"ל לא באמת מקבל את המידע הנחוץ על מנת להבין מי הם אותם אסירים, מה הם עשו ומדוע שחרורם כה מייסר את החברה הישראלית. נהפוך הוא, הרושם המתקבל אצל הקוראים בחו"ל הוא שישראל מדינה חשוכה, המחזיקה אסירים פוליטיים ללא כל הצדקה. והרי דוגמא נוספת כיצד ישראל ניזוקה במישור התודעתי בגל עיתונאים חסרי אחריות, ואולי אף בעלי אג'נדה.