כל הסיפור כולו בשלושה ישובים ערביים בתש"ח

ביום שליש שעבר, ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, התפרסם ב'הארץ מאמר מאת שירין פלאח סעב, שלמעשה מתקומם על כך שיום הזיכרון העומד בפתח מוקדש לזיכרון נופלי מערכות ישראל ולא למחיר הכבד ששילמו הפלסטינים על החלטותיהם המוטעות.

"הדבר הנכון לעשות השבוע", מסכמת פלאח, "הוא לזכור את האנשים, שעל כאבם וחורבן עולמם ישראל חוגגת עצמאות."

פלאח מתארת במאמרה נכבה בשלוש זירות: זירת העיר צפת ('ספד' בשמה הערבי, והפליטים חנוקי הדמעות שגורשו ממנה), זירת הכפר סוחמאתה, (שהמשפחות הפלסטיניות שגורשו ממנו עמדו בפני "סכנה קיומית") וזירת כפרה של פלאח מחברת המאמר, כפר סמיע, שבו סבה, תושב הכפר, העניק מקלט למגורשי סוחמאתה, שתקעו יתד בסמיע.

אבל שלושת הישובים הערביים אותם קושרת פלאח לסיפור האסון שאירע לבני עמה, מספרים בדייקנות את הסיפור אותו היא רוצה להסתיר. וזה הסיפור:

לישראל הצעירה הנאבקת על עצם קיומה במלחמת העצמאות, לא היתה כל כוונה לגרש במכוון פלסטינים תמימים מאדמתם כדי לנשלם, ולא לחינם אין בנמצא אף תיעוד רשמי של החלטה או הוראה שכזו.

כן היתה מדיניות צבאית לכבוש כל מקום ממנו יצאו מתקפות צבאיות נגד יהודים, בעיקר במטרה לנקות את עורף כוחות צה"ל מנקודות עוינות, כדי לאפשר להם היערכות הגנתית לקראת פלישת צבאות ערב הצפויה. (תוכנית ד')

בעיר צפת היה הכרח לכבוש ולגרש, כיוון שהרוב המוחץ הערבי, באמצעות כוחות מקומיים וכוחות מ'צבא ההצלה' של פאוזי אל קאוקג'י, הטיל מצור על הרובע היהודי ותקף את הרובע ואת היהודים בדרכים המובילות אליו שוב ושוב.

כפר סוחמאתה, שהיה בעל עבר עשיר של מתקפות נגד יהודים, נכבש מידי 'צבא ההצלה' וטוהר מתושביו לאחר שתקף באש את כוחות צה"ל.

ומה קרה בכפר סמיע, שכאמור קלט את פליטי סוחמאתה? ובכן, כאן בעמ' 22 ההסבר מדוע הוא עומד עד היום על מכונו, כמועצה אזורית כסרא-סמיע. מהטעם הפשוט שתושביו הדרוזים לא שיתפו פעולה עם כוחות 'צבא ההצלה' במלחמתם בצה"ל.

כלומר – גורל הערבים היה בידיהם: מי שנלחם, הפסיד וגורש כדי לשתק קיני התנגדות בהמשך המלחמה. מי שלא נלחם, חי ומשגשג עד היום, חופשי לסלף את ההיסטוריה בעיתון.