'מאקו' בוכה על ספוריה

בשבוע שעבר, במוצאי יום העצמאות, ראה אתר 'מאקו' לנכון לספר לגולשים דווקא על נקודת המבט הפלסטינית על מלחמת העצמאות, או, כלשון כותרת האייטם: "שנת 1948, כפי שלא לימדו אותנו בבית ספר"

באמפתיה אינסופית תיארה הכתבת מאיה לקר את קורות משפחה פלסטינית אומללה, ותחת הכותרת 'עשרת ימי שיבה', יידעה את גולשי האתר במגוון הפעולות של 'זוכרות', ארגון הפועל למען זכות השיבה במובנה הרחב, כלומר חיסול ישראל, ולמעשה מזמינה את הציבור הישראלי להשתתף בהם.

בתוך מה שנראה כתוכן ממומן בתחפושת כוזבת של אייטם תמים, נכללו ציטוטים מתוך אתר 'זוכרות', בהם מתארת ערבייה תושבת כפר ספוריה בגליל, את העוול והפשעים לכאורה שעשתה ישראל לכפר. הציטוטים הובאו כלשונם, ללא כל ביקורת ובדיקת עובדות. כך למשל מתוארת "הפלישה" לכפר השלו והתמים:

פתאום שמענו רעשי משוריינים ברחוב. האדמה שלנו, הבוסתן שלנו, היו ליד הרחוב. המשוריינים התחילו לירות, רעש רועם וחזק. אבא התחיל להעביר אותנו, כדי שנכנס ונתחבא בין העצים, ושלא ייכנסו אלינו היהודים

האמנם מתקפה ישראלית שרירותית נגד אזרחים ערבים תמימים ונטולי הגנה? מה באמת קרה בכפר ספוריה?

התשובה היא שבספוריה קרה דבר אחר לגמרי מהשקרים המתקרבנים שפרסמה מאיה לקר ב'מאקו'.

בספרו "לידתה של בעיית הפליטים 1947-1949", מתייחס ההיסטוריון פרופ' בני מוריס בהרחבה למה שקרה בכפרי הערבים בגליל בזמן מלחמת העצמאות, בזמן מבצע 'דקל' לכיבוש הגליל מידי הכנופיות ו'צבא ההצלה' של פאוזי אל קאוקג'י..

מוריס מתאר את מהלכי קרבות צה"ל בכוחותיו של אל קאוקג'י הלבנוני, מפקד צבא ההצלה הערבי. שהורכב מערבים מכל מדינות האזור שהתארגנו תחת פיקודו של קאוקג'י ופלשו לגליל כדי לסכל את תוכנית החלוקה ולכבוש שטחים מידי צה"ל.

כפר ספוריה (צפוריה בלשונו של מוריס) מתואר בספרו ככפר עוין ואלים במיוחד, שהיווה למעשה מעין בסיס גדול לכוחותיו של צבא ההצלה הערבי. מוריס מתאר (עמ' 269) איך סייעו תושבי ספוריה לאנשיו של קאוקג'י, איך במאורעות 1936-1939 התנכלו קשות לישובים היהודיים שסביבם, וכמה חזקה היתה ההתנגדות שגילו לכוחות צה"ל בזמן המלחמה. "הכפר", כותב מוריס, "רשם לחובתו מסכת ארוכה של פעולות נגד הישוב היהודי" (עמ' 321).

ומדוע "הוגלו" ממנו תושביו כלשונה של לקר?

כי נלחמו בצה"ל והיה הכרח לשתק כיסי התנגדות שיתקפו את כוחות צה"ל מהעורף, בזמן היערכותם על הגבולות לבלימת פלישת צבאות ערב המתוכננת.

לפי מוריס, כפרים ערביים שכנים לספוריה, למשל דבורייה ואכסאל, לא גילו התנגדות, או גילו התנגדות חלשה יחסית, ולכן לא פונו מיושביהם והם עומדים על תלם עד עצם היום הזה.

מוריס מתאר בפרוטרוט (עמ' 322) איך, בראשית ינואר 1949, הוצאו כל מי שנותרו בספוריה לאחר הקרב הקשה על טיהורו מכיסי התנגדות וכוחות חמושים של צבא ההצלה הערבי, והוסעו במשאיות לעילוט, נצרת, אל רינה וכפר כנא. "אדמות הכפר", כך מוריס, "חולקו בפברואר: 1500 דונם לקיבוץ שדה נחום, 1000 דונם לקבוצת חפציבה, 3795 דונם הוקצו לקיבוץ הסוללים שהוקם בהמשך, ביולי אותה שנה."

כלומר, לכבודם של ערביי ספוריה יאמר שלפי מחקרו של מוריס, היה זה קרב דמים עיקש מול יריב שסירב להיכנע ותושבי ספוריה היו מחבלים פעילים וידועים לשמצה ברחבי הגליל היהודי במשך למעלה מעשור שנים לפני המערכה המכריעה ב-1948, בה ניהלו קרב קשה ועיקש עם צה"ל ולכן הועלו על משאיות והוסעו כמה קילומטרים לעיירות הערביות שסביבם ויושבו בהן מחדש.

לו היו בעלי מוניטין פחות מפוקפקים של פרעות בישובים היהודיים בסביבה בשנים שקדמו למלחמה, ולו היו נכנעים מוקדם יותר בקרב על הגליל, כנראה לא היו מגורשים (כמו שכניהם בדבורייה ואכסאל) ולא נאלצים "להתחבא בין העצים" מפני היהודים, כלשונה של מאיה לקר.

שאלתי אותה למה הציגה תמונה כה שקרית של מה שקרה בכפר ספוריה בתש"ח. תשובתה: "אין תגובה"