מהו לקח השבעה באוקטובר?

בשבוע שעבר פרסמה נעה לימונה מאמר ב'הארץ' על אודות מה שהיא מכנה "פרפורי הגסיסה של המרכז" (הפוליטי).

לא נלאה אתכם בתובנות החשובות הרבות שהיא מעלה, נתעכב רק על אחת מהן, והיא זו:

הלקח מ–7 באוקטובר הוא שאיננו יכולים להסתפק עוד בהדחקת הסכסוך הישראלי־הפלסטיני ובהימנעות מדיון ציבורי ער ומחתירה לפתרונות מדיניים

כלומר, אם הבנתי נכון, השבעה באוקטובר קרה בגלל שחמאס עזה והאוכלוסייה התומכת בו, רוצים "פתרונות מדיניים". ומשלא הצענו להם אותם, ותחת זאת הדחקנו את הסכסוך ונמנענו מדיון ציבורי אודותיו, קפץ להם הפיוז ועשו מה שעשו.

צריך מידה לא מבוטלת של ניתוק מהמציאות, תוצאת הלך רוח פיסניקי דתי-משיחי, כדי לתלות את ההסבר לטבח בעוטף ברצון הפלסטינים בפתרון מדיני.

וזאת כיוון שבדיוק ההיפך הוא הנכון. חמאס עזה תקף את "המתנחלים" היושבים על "האדמות הגזולות" בקיבוצי נגב המערבי, כדי להבהיר שאין בעיניו שום פתרון מדיני לסכסוך, זולת חיסול ישראל והקמת פלסטין תחתיה מהים עד הנהר.

בכל הזדמנות שניתנה להם, שבו הפלסטינים והכריזו שיעדה של מערכת 'טופאן אל אקצא' אינה "לבלום נורמליזציה עם סעודיה", אלא להשמיד את ישראל.

זו תמיד היתה מטרת המאבק הפלסטיני בישראל, ללא כל קשר ל"פתרונות מדיניים", והיא מוצהרת ללא כחל ושרק באמנות הלאומיות, הן של אש"ף והן של חמאס.

ובמסמך המדיניות המעודכן שפרסם חמאס ב 2017, הוא שב ומביע באופן נחרץ את התנגדותו לכל פתרון מדיני שהוא.

מה, אם כך, גורם לעיניה של נעה לימונה להיות כה עצומות לרווחה? מניין הלהט הדתי שלה ושל 'הארץ' לעקם את המציאות בשירות חלום שלום שלעולם לא יימצא לו שותף?

כנראה משום שדת השלום שלימונה ו'הארץ' הם מחסידיה האדוקים ביותר, היו לעיקר אמונה ומגדיר זהות. אם יתכחשו לה, יתכחשו לעצמם. וזה דבר בלתי נסבל. עדיף לעקם את המציאות, גם כאשר היא טופחת בפנים

להצטרפות לרשימת התפוצה וקבלת עדכונים שוטפים במייל לחצו כאן.

חנן עמיאור הוא עורך לשעבר של אתר 'פרספקטיבה'